| 3/2007
לפעמים, צריך להחליט
הגעתי לשלב כזה..
שהכל נתון, מכל הבחינות,
כל האפשרויות פתוחות, כל הדרכים שמתחילות בנקודה הזאת- מובילות אותי למקום אחר... מהחלטות שיקבעו לי את העתיד (צבא לדוגמא) עד החלטות של יום יום (מה אני עושה יום שישי הזה), הכל, אבל הכל תלוי בי.
הזמן האחרון בכלל, הפיל אותי לתוך תהום של התבגרות ממוצעת, כזאת שמרחיקה אותך יחד עם ההורמונים והלחץ וההתבגרות ואהבת נעורים והצבא ורשיון וכסף (ומה לא) מהפינה השקטה שלך, מהמקום שאתה צריך כרגע, כמו כולם אולי קצת יותר
דברים מתערבלים לי ונופלים בין הידיים, אני מתחיל לאבד אנשים שחשובים לי בתוך כל הבלאגן הזה, בשבועיים שלוש האחרונים , ובין כל הזבל שעובר עליי בזמן האחרון, נראה לי שזה מה שהכי מפריע לי - האיבוד אנשים הזה.. או העובדה שפתאום אין לי שליטה על החיים שלי, ואני, קונטרול פריק שחייב לעשות את הכל בדרך שלו, לא מוצא את האחיזה הנכונה.. דווקא עכשיו, דווקא כשכל מה שסקרן ועניין אותי גלוי לי מול העיניים - כל הקלפים על השולחן, ולא חשבתי שזה יהיה כזה מטריד. באמת שלא.
ולפעמים, צריך להחליט, גם אם אתה כורע תחת הלחץ של החיים האלה, גם אם קשה, ומאוד קשה, אתה צריך להחליט..
והכל הפוך.. באמת שהכל הפוך,
אבל עכשיו, עכשיו זה הזמן להחליט החלטות רציניות..
ואני? בלב שלם, אני החלטתי
ולעניין אחר..
מחר.. וזהו.. מחר.. ופסח!@##$%
ואז? שקט, ים, אנשים שחשובים לי ואני לא רואה מספיק, משפחה, נהיגה אינטנסיבי, ואולי.. אולי חזרה לכתיבה כמו שצריך (ולא בקצב של דף לשבוע שמשאיר את כל הדברים החשובים שיש לי להגיד כמחשבה שתימחק תוך זמן לא רב, ותו לא)
פסח אנשים, אני כלל כךך צריך את זה.. בייחוד כאן, במיוחד עכשיו.
מי ייתן שכולכם תהנו בפסח הזה, כי אני יודע שאני כן :P
אחח רק דיברתי על שקט ואמא שלי התקשרה... אמא? שקט? אממ לא הולך, תאמינו לי, זה אחד הדברים הנוגדים
התקשרה, צעקה שעוד פעם אני רואה סרטים במחשב במקום לסדר את החדר, אמרתי ש"אמא, אני לא רואה סרט במחשב" (כי אני מעדכן את הבלוג שלי שבו אני מספר על שקט שאת לוקחת ממני, יש הבדל בין זה לבין לראות סרט) , צעקה שאני כן, צעקתי עליה שלא, וש"תרדי ממני", היא אמרה ש"אני לא ארד ממך", וניתקתי... פעם ראשונה שניתקתי לה ככה, היססתי לשניה, אבל ניתקתי, כי זה מה שהיה צריך לעשות.. נמאס לי לתת לה דין וחשבון על כל תזוזה שלי בעולם הזה.
פשוט אי אפשר לחיות בלי הביקורת שלה, זה מטורף, היא חייבת לחזור לחיים שלי בצעקה כל פעם שאני תופס שניה של שקט, ואחרי זה היא עוד שואלת לי למה אני לא עונה לה כשהיא מדברת איתי כי נשבר לי ממך, אמא, פשוט נשבר לי הזין
יהיה טוב איתה? אני בספק.. נמשיך לחיות? בטוח, גם אם היא תומכת בזה, וגם אם לא (אני מהמר על האפשרות השניה)..
ולכל מי שרב עם אמא או אבא על בסיס יומי, לכל מי שחווה את זה על בשרו וכבר לא נגנב מקללות וצעקות כשההורים שלו מעורבים בזה.. לכולכם, מי ייתן ותצאו מהמצב הזה כמה שיותר מהר, כי זה לא נחמד, זה ממש לא נחמד.
מגן דוד.. יפייפיה... כי גם אני יהודי :
נ.ב
פוסט עדכון בעוד כמה ימים... יומיים שלוש גג.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
