אני יודע, שבדרך כלל אני מנסה לשמור את המחשבות שלי לפוסט רציני, קצת יותר קשור לעולם, קצת יותר נוח לביטוי,

אני יודע, שאני לא כותב על כל התרגשות קטנה, על כל משהו שתופס את הלב, אם אני יכול להחזיק את עצמי,

אני יודע, אבל זה הדהים אותי, זה הדהים אותי לגמרי..

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=296720

אני לא מאמין.. איך זה יכל לקרות, לבן אדם שהיה נורמלי לגמרי, שלא ראו עליו שתוך ימים הוא הולך למות- "עילוי" קראו לו, בן אדם חכם, חברותי, שיום אחד פשוט החליט להפסיק את החיים שלו.

נכנסתי לבלוג של מדריכים, כתיבה צינית, משעשעת, שהחזיקה את הערנות שלי למשך חצי שעה נורמטיבית של ישראבלוג- ואז, בצד למטה, "מכתבים לאריאל", מבין רשימת כל הבלוגים שבעלת הבלוג אוהבת. ואני, מתוך אינסטינקט נורמלי לגמרי, נכנסתי לבדוק את פשר העניין, נכנסתי לראות מה בדיוק כותבים לו, להוא, שנושא את שמי.

ואז ראיתי את זה, מכתבים על גבי מכתבים, שירים על גבי שירים, לבן אדם שסיים את החיים שלו בכזאת פתאומיות. פרח שנפל, ככה, סתם, רק השם יודע למה.. רק השם יכול להבין, כי אני לא מצליח, בטח שלא חברים וידידות שלו.

עזבו את זה שיש לו יום הולדת כמה ימים לפני יום ההולדת שלי (רק שכשאני חגגתי יום הולדת, אנשים עלו לקבר שלו ובכו על ילד שישאר צעיר לנצח), עזבו את זה שהוא היה ילד, כמו שאני ילד, כמו שהקוראים פה ילדים.. עזבו אפילו את זה שהמוות שלו היה כל כך מיותר- מה שמדהים אותי באמת, באמת באמת, הוא החור שמוות אחד משאיר בכל כך הרבה לבבות, החור שאפילו עכשיו, חצי שנה אחרי, מותיר ילדות בוכיות על קבר מתיישן, מותיר רסיסים של זיכרון מתוק שלא יחזור, רסיסי אושר קטנים שיעלמו עם הזמן... ויותירו את העובדה שהוא הלך, ותו לא.

אחרי קריאה קצרה בבלוג, אתם תראו שאין כותב אחד, אין שני כותבים, יש הרבה, באמת הרבה, יותר מדי אפילו- כותבים שהיו איתו, חלקו איתו שנה, שנתיים, אולי יותר, של חיים מלאים בהכל (מריבים ועד צחוק, מבדיחות אישיות ועד למרד נעורים.. הכל), וב-בום אחד, בבוקר אחד- הכל נעלם.. ילד שלא יחזור עוד לעולם

אני זוכר איך ביום הזיכרון ידעתי שאני לא ארשום פוסט, ידעתי שאני לא אזכיר אפילו את היום הזה, כי לדעתי, אין לי זכות לרשום כמה יפים הם היו, כמה מוצלחים, אני בחיים לא הכרתי נופל, לי בחיים לא היה אח שמת מוות מהולל של גיבורים-

אז את הכבוד להלל אותם, אני אשאיר לקרוביהם, למרות שיש כל כך הרבה מה להגיד... את הכבוד לפאר אותם, אני אשאיר למי שיודע איך לעשות את זה, למי שפיאר אותם בחייהם כמו שמפאר אותם במותם

אבל כאן, אבל עכשיו, זה לא כמו ביום הזיכרון, עכשיו אני כל כך מזדהה איתו, איתו איתו, לא איתם, לא בקטע של נטיה אובדנית כלשהיא, אלא במחשבה ש"אם משהו יקרה לי, לא משנה מה, אני לא רוצה שיבכו עליי.. לא משנה כמה רע זה יהיה, כמה עצוב זה יהיה- אני לא רוצה שיבכו עליי".. ואני יכול להבטיח, כאילו יש לנו את אותו קו מחשבה עיקש- שהוא לא רצה שיבכו עליו, שהוא לא רצה שיזכרו אותו בתור ה"ילד שירה בעצמו", בתור "המתאבד ההוא".. הוא רק רצה להשתחרר מכבלים שתפסו אותו באותו זמן, רצה לצאת מהפינה שהוא היה תקוע בה.. והוא הצליח (והותיר כל כך הרבה דמעות בדרך)

יא אללא, איך מעכלים את זה שבן אדם כל כך אהוב מת פתאום,

רק תדמיינו את זה, תנסו אפילו.. דמיינו שמחר או מחרתיים אני אשכב מתחת למצבת אבן חדשה עם הכיתוב "אריאל, בן חיים ומרים".. חסר רוח חיים, חסר יכולת להגיד לכולם כמה הם היו חשובים לי בחיי.. דמיינו שזה לא אני, שזה מישהו יותר חשוב, שפתאום הולך, ולא חוזר.. בטלפון אחד של "שמע, ____ נפטר", דבר שממוטט כל אדם בעל לב, מעלה את הכאב לרמה חדשה של כוח סבל שהרבה אנשים לא מסוגלים להתמודד איתו.. אובדן שמעלה לכם דמעות ובכי קורע לב בכל דבר קטן, בכל מבט על כדור כדורגל (כי בכל שבת הייתם הולכים לשחק), בכל פעם שאתה מנסה להכין נס קפה (כי אתה יודע שאם מישהו ידע להכין נס כמו שאתה אוהב, זה רק הוא)... בהכל, האובדן נמצא בהכל..

ואיך מעכלים שהמושב שלו בכיתה יהיה ריק מעכשיו, שכבר אי אפשר להתקשר אליו ולהגיד לו שיוצאים, שכבר אי אפשר לעשות משהו מטומטם בידיעה שיש לו משהו להגיד, ואז לצחוק ביחד, כמו שרק חברים יודעים..

ואיך מעכלים את זה שהבן אדם שאתמול חיבקת ואמרת לו בחיוך "בוקר טוב אחי", שוכב עכשיו בתכריכים מתחת לערמת חול שתשאר שם לנצח-

שהוא לא יקום מהמיטה רק כדי לחזור לישון שניה אחר כך,

שהוא לא יגיד שטויות כמו שרק הוא יודע,

שהוא לא יבריז יותר,

שהוא לא ישבור לבבות,

שהוא לא יבכה בסוף מלך האריות וישחק אותה אמיץ,

שהוא לא יגניב סיגריה מהחבר "רק כדי לנסות",

שהוא לא יוציא מאיות במבחנים כי הוא העתיק מחצי כיתה,

שהוא לא יכנס באמצע ריב וירגיע את הרוחות בחיוך כובש,

והוא לא יתחיל עם הכוסית של השכבה רק כדי לקבל דחיה צורמת,

והוא לא יחזור ב-4 בבוקר הביתה כולו שיכור ויתחיל לריב עם חיות המחמד,

והוא לא יצחק יותר

והוא לא יאהב יותר

והוא לא יזכור

והוא לא יחבק

והוא לא.. הוא לא יחיה

יהי זכרו ברוך..

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

אריאל, אחי, יהיה זכרך ברוך

וברוח הבלוג "מכתבים לאריאל", עלתה לי המוזה

(או שזה סתם הריטלין שלקחתי מאחי הגדול ודחפתי לעצמי כדי ללמוד להיסטוריה... למרות שאני עדיין אני על ישראבלוג)

בלי לבטא נטיות אובדניות כלשהן, כי באמת שאני רוצה להמשיך את החיים האלה, לפחות עוד כמה שנים חח

בלי להדאיג מישהו, כי למרות חוסר כתף משווע שאני סובל ממנו, אני כמעט בטוח שמצאתי הרבה כתפיים אחרי הפוסט הקודם

ובלי שתפחדו, או תדאגו- כתבתי משהו... תקראו לאט, כל מילה חשובה..

"כשאני אמות, אנא, אל תבכו,

רבות הדמעות שכבר ראיתי בחיי

במותי לא ארצה לראות אוהבים

מתחבקים ובוכים, דמעה אחת יותר מדי

ובין שברירי רגעים, שכנראה יהיו

שניה קטנה, לפני שהמוות ישמע

כולכם אני אזכור, רבים ככל שתהיו

כל חיוך מבויש, כל ניצוץ של דמעה

מי ייתן שתהילתי תעמוד ולא האדם

כי אדם שהלך, יש עוד רבים כמותו

תזכרו שאותו ילד בסך הכל רק רצה

שלא יבכו בחייו, גם לא עליו, במותו

ובאותם רגעים, אני מבטיח לעצמי

שאצטער שלא חיבקתי, שלא אהבתי בנחת

ובאותם רגעים, כשאלך לעולמי

תזכרו כל הנאה, כל צחוק שטותי ביחד

ובאותם רגעים, שניה לפני שאעמוד

פנים מול פנים, אל מול בורא עולם סדוק

ובאותם רגעים, אצטער שעזבתי..

כי עוד תבכו עליי רבות, כי לא נצרתי כל חיבוק

כי כשאני אמות, בבקשה, אל תבכו,

רבות הדמעות שכבר ראיתי בחיי.."

נ.ב

לא היה לי זמן נורמלי על המחשב כבר כמה ימים..

מחר אני אגיב על הפוסט הקודם.. מבטיח, לא נעים לי כבר

אה, ואם אין לכם מה להגיד פה, אתם באמת לא חייבים.. זה היה pure הורדת אבן מהלב