אני מנסה לחשוב איך לנסח את זה, ועומד לי מחסום כתיבה ענקי מול העיניים..

איך אני אמור לנסח את זה באמת?

כאילו, זה תחושה פנימית, מין הארה שאף אחד לא יכול לקלוט... אז איך אני אמור להסביר למישהו שבימים האחרונים הבנתי שהדבר שהכי קורע אותי זה זכרונות?

יצא לי לחשוב, יצא לי לנתח מצבים ותקופות ואנשים ובעצם כל מה שבא ליד, רק כדי לא להצטרך לשבת וללמוד למתכונות (4 השבוע.. אחת הייתה היום בביולוגיה, מחר עוד אחת באנגלית)... ועדיין, מול מחברות מלאות בחומר, מול אינספור מעבדות של חומצות אסקורביות ודיכלורופנולים- אני יושב ולא עושה כלום, חוץ מלחשוב..

אז חשבתי, ככה, ביני לבין עצמי.. מתחיל לנתח את הפרטים הקטנים שנרקמו מבעוד מועד במוחו של מתבגר, מנסה לחבר פיסות קטנות של מידע לתוך החלטה אחת ברורה שאני אדע שגם עוד שנים מעכשיו אני אוכל לעמוד מאחוריה.. ועדיין, כלום- כל פיסת מידע מחזירה אותי אחורה, כל שבריר פרט מחזיר אותי לתקופות שעברו.. ואני נזכר, וחושב, ומעביר רבבות של שניות בחשיבה על העבר, נזכר בעוד פרט קטן ועוד משהו שמתחבר ובעוד חיוך שברח ובעוד צחוק שנגנז, ואז, אז אני נקרע על תקופות שנתתי להן לחלוף יותר מדי מהר..

ההצטערות הזאת משגעת אותי, החרטה על זה שלא עשינו מספיק וש"הכל זמני", העיקרון הסוריאליסטי למדיי שלפיו "רק כשאנחנו מאבדים משהו אנחנו מבינים כמה חשוב הוא היה"- הכל, גורם לי לחזור ולהתחרט ביני לבין עצמי על מעשים שעד היום אני נותן עליהם את הדין (ביני לבין עצמי, רק ביני לבין עצמי)

ועדיין, זה תוקף כשאתה הכי לא מצפה לזה.. שניה לפני שאתה מאבד את המציאות ונכנס לשינה חזקה, שניה לפני שאתה נכנס להתקלח ושניה לפני שאתה נכנס לשערי בית הספר לקראת סוף השנה המתקרבת ובאה- זה תוקף, ומחזיר אותך אחורה, ולפעמים אתה ממש מריח את אותם הריחות, לפעמים אתה עדיין שומע את אותם הקולות, לפעמים אתה אפילו באותו המצב בדיוק, רק שזה לא שלם, זה לא אותו דבר זה בלי האנשים שבזיכרון כן היו שם

ולפעמים, זה יותר קשה, כי לפעמים, אתה באמת מנסה להיזכר- לפעמים הכאב מציף ואתה מחפש טיפת אמת להיאחז בה, אתה תר אחרי האושר ההוא שבזיכרון עוד חי, שבזיכרון עוד שריר וקיים.. ואתה לא מוצא, כי הוא כבר הספיק להתעמעם מהפעם האחרונה שנזכרת בו... והריח נעלם, כי ככה זה הבושם שלה.. וגם הקול, כי היא שתקה אחר כך... וגם היא, גם היא נעלמה - ואז, אז זה עוד פעם תוקף אותך.. כמו לפני, רק יותר מעומעמם, יותר ישן.. יותר מיואש... רק תגיד תודה שתווי פנים יפות מהולות בחיוך שלה עוד לא הספקת לשכוח...  והצחוק? את הצחוק לא תשכח לעולם

נ.ב.

זה לא פוסט דיכאוני כמו שזה נשמע.. סתם הארה פנימית :]

עריכה מאוחרת:

משהו הולך לקרות מחר... לא יודע מה

אני מרגיש את זה בפנים, כבר כמה ימים, (כן, אני יודע שזה נשמע מוזר)

מחר יום חשוב, רק חבל שאני לא יודע אם חיובי או שלילי..

נחכה ונראה ;)