בתור אדם יהודי בכלל, ובתור אוהד ביתר בפרט, אני מאחל קודם כל החלמה מהירה לכל מי שנפצע, לכל מי שנפגע בטדי במהלך המהומות והפריצה לדשא, הלב שלי איתכם.. מי ייתן ונראה חגיגות שלא יצטרכו להיות מלוות בפצועים.. מי ייתן והמשטרה תעשה את מה שהיא צריכה לפני שאנשים יפגעו

בכל מקרה, שבוע הבא אני שמה, ביציע הצפוני, נגד הפועל הקומוניסטים.. ניצחון, ופורצים לדשא וחוגגים אליפות ("המשטרה לא תעזור, הלב שלי תמיד יהיה צהוב שחור").. שייאא אללא, שנים אני מחכה לזה כבר.. טירוףףף

איזה סרט יא אללא, יש 4 משחקי רדיוס ללא קהל (כנראה, בנתיים זה העונש) על זה שהאוהדים פרצו לכר הדשא.. בהתאם לזאת- שבוע הבא אני לא בג'רוזלם עיר הקודש.. בקטנה, כל עוד נלך לחגיגות האליפות ב-24

לא היום, אתמול (האמת זה שלשום, כי כבר אחרי חצות).. אבל מזה משנה- כבר שנה שעברה מאז שכתבתי פה פעם ראשונה פוסט, שמבוסס ברובו על שיר דיכאון של יוסי עדן, בעל מסרים שאני די בספק אם הזמר חשב עליהם אי פעם חח.. אבל היי, לפחות הוא נתן לי נושא לפוסט ראשון :]

בכל מקרה, הקטע הוא לא מה שכתבתי בפעם הראשונה, וגם לא השניה, ובטח ובטח לא השלישית.. הקטע הוא העובדה שכבר שנה שאני מתעד לפחות פעם בשבוע את מה שקורה לי, אולי לא בצורה מושלמת, ואולי לא בצורה תיעודית כל כך, אבל מתעד ככל יכולתי- אני בטוח שמי שקורא פה באופן קבוע, מכיר אותי כמעט כמו חברים, כשרק המרחק הפיזי הוא מה ששומר את הקורא מלהכיר אותי באמת.. אני בטוח שמי שקורא פה באופן קבוע, כבר יודע מי אני, כבר יודע מה עובר עליי (בין אם לטוב ובין אם לרע)

פה התחלתי חלקים נכבדים מכל מה שעבר עליי בשנה האחרונה.. איכשהוא, הכרתי מפה כל כך הרבה אנשים שהשפיעו לי על החיים, אפילו קצת: מה שהתחיל בבר, המשיך דרך וורד ובתאל (שעד היום אני חלק מכל החבורה שלהם, וכל אחד שמה אני אוהב כמו אח), עובר דרך חן, ומסתיים מתישהוא בעתיד, בתקווה להכיר פה עוד אנשים שישפיעו- אם לטוב, אז לטוב.. אם לרע, אז לומדים מטעויות וממשיכים הלאה :]

אני חושב שכמה שבלוג הוא תחליף ליומן אישי, הוא בעצם לא יומן אישי בכלל- עם הזמן אתה רואה שהחיים שלך פרושים על פני בערך 6080 פעמים שאנשים נכנסו לכאן וקראו מה שכתבת, לא הרבה במושגים של בלוג, אבל המון במושגים שלי, באמת המון.. ובגלל זה, אני לא מאמין שהוא יומן אישי.. בהתחלה עוד חשבתי שפה אני אהיה אנונימי, פה אני ארשום על מה שבאמת כואב, על מה שבאמת מציק, ואף אחד לא ידע מי אני, ועכשיו? אני יודע שאנונימיות, כמו כל דבר בעולם הזה, יש לה סוף די קצר למיטב ידיעתי ("יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית, ואני לא בטוח לגבי הראשון..." - אלברט איינשטיין) בגלל זה בשלב כלשהוא החלטתי שאין לי ממה להסתתר- קוראים לי אריאל, ויש לי בלוג.  בכל זאת, את מה שעובר עליי באמת אני חושב פעמיים אם לרשום כאן, בין אם מהרגשה חזקה שאני לא רוצה שירחמו עליי, ובין אם מידיעה שאיכשהוא, באינספור דרכים, הבלוג הזה הגיע למליון אנשים שאני מכיר (פחות קרובים, יותר קרובים.. מזה משנה), ככה שאני באמת לא רוצה שחצי עולם יתחיל לשאול אותי דברים אישיים כמו שקרה לא פעם.     ועדיין, זה כמו הבית.. עדיין, אני מבקר פה לפחות פעם ביום גם אם לא משאיר פוסט חדש על הרהורים מוזרים ועל הגיגים יומיומיים, מנסה כן להגיב למי שמשאיר תגובה, מנסה להיות רגוע ככל האפשר ומבין ככל הניתן, כי אני יודע שמי שבא לפה עושה את זה מרצון ומסימפטיה, וכעס ודיבור מגעיל אפשר לראות בכל מקום (אז חבל שיהיה גם אצלי :P).. מנסה לטפח את המקום, כי איפהשהוא, גם זה בית

אז לפוסט הבא שאני ארשום במתכונת זו בעוד שנה מעכשיו, לאות סיום הפוסט הקצר הזה, אני רק אאחל שבעוד שנה, אני אשב וארשום דברים אחרים על אותו בסיס - יום הולדת שנתיים לבלוג, ואליפות שניה ברציפות של ביתר ירושלים :]

נ.ב

הגשתי בקשה להיות חריג חי"ר - בגלל האסטמה הם נתנו לי פרופיל נמוך, שמאפשר לי להיות סוג מאוד מוגבל של יחידות שדה (גולני? אי אפשר, גבעתי? אי אפשר, צנחנים? אי אפשר, נח"ל? אי אפשר.... שאני אמשיך?).. ואני, ככל פטריוט ישראלי מצוי, מת לשרת במקום הכי קרבי שיש, הכי רחוק שאפשר מהבית... אז שלחתי בקשה לחריגות חי"ר, ואני אמור לקבל זימון לוועדה רפואית או משהו שבסופו של דבר תאפשר לי לשרת באחת מיחידות השדה שהוזכרו למעלה.. או משהו כזה חח

בכל מקרה, אם הכל יילך כמו שצריך, אני לא אצטרך להיות תצפיתן במוד"ש שדבוק למסך במשך שעות, אלא לוחם לתפארת מדינת ישראל! (חודשיים וחצי בדיוק עד שאני אמור ללכת מפה.. start counting ;] )

לילה טוב אנשים ^^

נ.ב של ה-נ.ב.

תני לי סימן... אפילו רמיזה קטנה.. משהו שיגיד לי לא לפנות לאף כיוון אחר

אל תשאלי איך, אל תשאלי אם זאת את.. רק.. תני לי סימן