זהו, מחר זה נגמר,

עכשיו, 1 וחצי בלילה, ועוד 3 שעות אני קם למציאות חדשה והולך להתגייס.

אז באו אליי כמה חברים טובים שהלכו כרגע (הכי טובים שיש), שיבואו גם מחר בבוקר להיפרד ממני סופית.

אז נישקתי לשלום את הכלבות שלי,

והתקלחתי חצי שעה עם כל תחליב אפשרי שמצאתי (מקלחת אחרונה רצינית בבית חוץ מהמקלחת המהירה של מחר בבוקר?),

וחיבקתי את כולם לשלום,

והתוודיתי בפני החברה מתוך ספק שכרות ספק פחד שהקשר יתדרדר מעכשיו, שעות לפני שמחר אני אפרד ממנה בבקו"ם,

ונפרדתי מהמשפחה,

ונפרדתי מכולם כמעט....   חוץ מהבלוג.

זאת לא חזרה לכתיבה. אני את התפקיד שלי סיימתי כאן, בעיקר עם כל הברכות האחרונות שאנשים המטירו עליי בחוסר מחשבה בפוסט האחרון (או במחשבה מלאה, אין לדעת.. אולי באמת נהייתי מתנשא), אז בכלל, עכשיו כשאני חייל, אין אפשרות לעדכן פה קבוע כשאני חוזר פעם בשבועיים.

התוודות? כנראה,

אני באמת אתגעגע לפה, כנראה.. אולי

בכל מקרה, אני מסיים פה דרך,

ועכשיו, ממרומי התאריך הסימבולי כל כך בשבילי של ה-29 ביולי,

אני מודיע לכל מי שקורא את זה ולכל מי שקרא פה אי פעם-

אני רק ילד, אני רק בן אדם, אני רק חייל פשוט.

כן, אולי באמת זה לא כל כך קל בשביל כולם, אבל באמת שאני לא מבין אותם כשהם שואלים בהתלהבות "אתה מתרגש, אה?" ואני עונה בקול כל כך אדיש "האמת.. לא".

אני צריך להתרגש? אני לא מאמין בזה.. הצבא זה דרך, מסדרון, מקום (ובית ספר לחיים, מעל הכל), הצבא זה מה שייקח אותי מהחברים, מהחברה (כבר חודש וחצי, מאתמול.. הבלוג לא מתעדכן, אה?), מהכלבות שאני כל כך אוהב ומהמשפחה שפעם כל כך רציתי ללכת ממנה ועכשיו אני סתם אדיש אליה.

כואב לי האמת,

מותר להגיד את זה, כן? הגברים בוכים בלילה, ולא על שטויות כמו "ציפורן שבורה" או "הוא לא מדבר איתי יותר". גברים בוכים בלילה כי הם מאבדים חברים, כי זה לא קל לא לראות חבר במשך שבועיים, כי לקרוא מכתב של חבר שהוא כותב "שמע אחי, אני פורץ עוד מעט בדמעות פה" ושהוא "אוהב אותך באהבת אחים עצומה", קשה שלא לכאוב, קשה שלא להתרגש, קשה שלא לפחד שלא תראה אותו. הוא חבר נאמן, הוא אח קרוב, הוא מי שהיה שם בשבילך תמיד, כמו שכולם היו שם, כמו שכולם היו תמיד (עד היום לפחות).. אז עכשיו לעזוב אותם? עכשיו ללכת מהאנשים שכל כך אהבת?

חשבתי שאני לא יכול לאהוב,

אני עדיין חושב ככה בהקשרים רומנטיים, שאני פשוט לא מסוגל להתאהב במישהי (הלוואי שאני טועה),

אבל את חברים שלי?, אני אוהב מכל- כמו אחים.. כמו אחים.

ולסיום,

הבלוג הזה ישאר ולא יימחק,

לדראון עולם,

עד הסוף המר,

שאני אוכל לחזור ולקרוא פה את מה שאז היה,

ולראות איך העולם השתנה,

ולראות איך ישראבלוג השתנה,

ולראות איך אני השתניתי.

מחודש לחודש, מיום ליום במשך שלוש שנים (או יותר)-

אני "פשוט שריונר, לא פחות ולא יותר" (מרכבה 4, חטיבה 401, גדוד 46 שליטה!!)

עריכה מאוחרת:

עבר שבוע כבר-

של שקיעות מדבריות מדהימות,

של אוכל צהלי מלא בסודה לשתייה (ואתם יודעים מה זה עושה.. או יותר נכון מה זה לא עושה :P ),

של מחלקה מדהימה שתוך שבוע אנחנו מגובשים כאילו אין מחר ("איפה השמרררלינגים שלי?"),

של מדס"ים יומיים שהשאירו אותי תפוס בכל הגוף אבל מחזירים לי את הכושר,

של נפנוף במגבות ושירי אוהדים ("אניי אוהב אותך ביתרר") בזמן שאתה ערום במקלחות עם כל המחלקה,

של געגועים לחברה לכלבות ולחברים,

של שעתיים שינה בלילה ומסדרי כוננות מטורפים לפנות בוקר,

ובעיקר, בעיקר של הסתגלות מטורפת - וואלה, אני חייל

בכניסה לתל השומר, אחי תפס אותי מרחוק

בכניסה למקום המגעיל הזה שקוראים לו בקו"ם, יחד עם המשפחה ורווית

עם החברים ורווית,

מכווין את עידן לשק"ם,

מדבר עם תום, הג'ובניק הטרי (תמונת גב חח)

חיבוק אחרון עם הילדה המדהימה הזאת,

ולבסוף, מעלה את התיק על האוטובוס, ומתארגן

ויוצא לתל השומר ויום לאחר מכן לסיירים - מה שיהפוך לבית שלי למשך השנה הקרובה