בסיום הכי כואב שיכול להיות.. הכי מרגש, הכי מכאיב - בדמעות, בגעגועים, בהבנה שהכיף, הסיפוק והאקשן מסווים תחתם אובדן וצער גדול ממה שאני יכול להבין כרגע, אבל אמיתי מדי מכדי שאני אוכל להתעלם ממנו.

וכך זה נגמר, שבועות על גבי שבועות של אימונים, טחינה, טרטורים, חוסר שינה, חוסר אוכל, נקעים חוזרים בקרסול (שעשיתי איתם מסעות של קילומטרים) ומה לא, הכל כדי להיות שריונר לתפארת.  כך זה נגמר, בטקס צנוע בהר הרצל, שם קבורים כל כך הרבה חברים של המפקדים והסגל, שאשכרה בכו מולנו והסבירו על גיבורים ושריונרים כמונו שהלכו במלחמה האחרונה, בדמעות, הכל בדמעות. "הוא, הוא היה איתי כל המסלול ואחרי זה בטנק לידי במשך שנתיים עד שהוא חטף נ"ט ונהרג במקום", "הוא, הוא היה חבר טוב שלי שנים, לחמנו ביחד בעזה ואחרי זה בתקוע הערבית, עד שהוא היה בטנק מולי שחטף נ"ט בקרב בסלוקי, אחד הדברים הקשים בשבילי היה לפקח על החילוץ של הגופה שלו יום אחרי זה".

וככה, הם בוכים מולי. אנשים שחשבתי שאין להם רגש, אנשים שאתה בוכה מולם מכאב ואומר "אני לא מסוגל יותר" והם רק מחייכים ואומרים "אני קובע מה אתה מסוגל, תמשיך", אנשים שאתה חושב שהם לא אנושיים, עד שאתה רואה אותם עומדים מול קבר שנראה כמו כולם, מסתכלים עליו כמה דקות, ואז מסתובבים אחורה ובוכים הרחק מכל עין שתזהה את האנושיות הזאת. בוכים, כי האובדן גדול מדי.

והם מסבירים, עומדים מולך ובוכים. "הם היו חיילים כמוכם, לא רמטכלים, לא אלופים, חיילים שהתגייסו שנתיים לפניכם, לאותו בסיס, לאותה החטיבה, לאותו הגדוד, לאותה המחלקה, חיילים שעברו אצלנו את אותו המסלול שאתם עוברים,  כל שיעור וכל אימון, חיילים שעשו את מה שאימנו אותם לעשות, ולא מתו בשביל המדינה... אלא חיו בשבילה" 

רק אז,

רק אז אתה מתחיל להבין, לדמיין, אתה מתחיל להלביש עלייך את כל השמות והקברים הפזורים האלה,

אתה מתחיל לחשוב איך כל האנשים האלה שכל יום אתה אומר להם בוקר טוב, אולי לא יהיו כאן תמיד. 

האנשים האלה שאתה איתם מתחילת הטירונות,

גם כשאתם יוצאים הביתה ליומיים מתקשרים ושואלים מה קורה (כאילו עוד יומיים אתה לא תראה אותם עד שתחזור הביתה עוד שבועיים שלוש),

אנשים שאתה מזהה אותם רק לפי ההליכה באמצע הלילה 200 מטר ממך ("עוזרי, מה קורה אחי?", "הכל טוב, שניה מוריד כבדה וחוזר"),

שריונרים, כמוך, שאתה מסוגל לזהות לפי הריח של הנאד ("יקיר, עוד פעם אתה? תודיע בפעם הבאה, נשים מסיכת אבכ", "מצטער אחי, המנות קרב האלה לא עושות לי טוב"), ולפי הנחירות באמצע הלילה ("ברנאי יא בן זונה, מתוך 4 שעות שינה ישנתי אולי שעתיים בגללך") ולפי הצחוק המתגלגל ("טללללל, תן לישוןןןן").

אנשים כמוך, שרואים איך כל הסגל בוכה וישר מסתכלים אחד על השני, שחס וחלילה אחד מאיתנו לא יפגע, שחס וחלילה אחד מאיתנו לא יילך, גם כן עם דמעות בעיניים, כי הם חושבים בדיוק מה שאתה חושב.

אנשים כמוך, בני 18 או 19, שעוד 5 חודשים נכנסים לעזה, לחברון, למקומות הכי נידחים באיו"ש,

אנשים כמוך, תמימים, חזקים, אבל פגיעים, כי אנחנו רק בני אדם, כי אנחנו רק ילדים.

ואתה לא מעכל, ואתה מנסה להדחיק. "לי זה לא יקרה, להם זה לא יקרה".

אבל בפנים, אתה יודע שאולי כן, אבל לא חושב על זה,

אתה יודע שאולי כן, אבל מעדיף להאמין שלא.

אני מנסה לחשוב איך לנסח את זה, ועומד לי מחסום כתיבה ענקי מול העיניים..

איך אני אמור לנסח את זה באמת?

כאילו, זה תחושה פנימית, מין הארה שאף אחד לא יכול לקלוט... אז איך אני אמור להסביר למישהו שבימים האחרונים הבנתי שהדבר שהכי קורע אותי זה זכרונות?

יצא לי לחשוב, יצא לי לנתח מצבים ותקופות ואנשים ובעצם כל מה שבא ליד, רק כדי לא להצטרך לשבת וללמוד למתכונות (4 השבוע.. אחת הייתה היום בביולוגיה, מחר עוד אחת באנגלית)... ועדיין, מול מחברות מלאות בחומר, מול אינספור מעבדות של חומצות אסקורביות ודיכלורופנולים- אני יושב ולא עושה כלום, חוץ מלחשוב..

אז חשבתי, ככה, ביני לבין עצמי.. מתחיל לנתח את הפרטים הקטנים שנרקמו מבעוד מועד במוחו של מתבגר, מנסה לחבר פיסות קטנות של מידע לתוך החלטה אחת ברורה שאני אדע שגם עוד שנים מעכשיו אני אוכל לעמוד מאחוריה.. ועדיין, כלום- כל פיסת מידע מחזירה אותי אחורה, כל שבריר פרט מחזיר אותי לתקופות שעברו.. ואני נזכר, וחושב, ומעביר רבבות של שניות בחשיבה על העבר, נזכר בעוד פרט קטן ועוד משהו שמתחבר ובעוד חיוך שברח ובעוד צחוק שנגנז, ואז, אז אני נקרע על תקופות שנתתי להן לחלוף יותר מדי מהר..

ההצטערות הזאת משגעת אותי, החרטה על זה שלא עשינו מספיק וש"הכל זמני", העיקרון הסוריאליסטי למדיי שלפיו "רק כשאנחנו מאבדים משהו אנחנו מבינים כמה חשוב הוא היה"- הכל, גורם לי לחזור ולהתחרט ביני לבין עצמי על מעשים שעד היום אני נותן עליהם את הדין (ביני לבין עצמי, רק ביני לבין עצמי)

ועדיין, זה תוקף כשאתה הכי לא מצפה לזה.. שניה לפני שאתה מאבד את המציאות ונכנס לשינה חזקה, שניה לפני שאתה נכנס להתקלח ושניה לפני שאתה נכנס לשערי בית הספר לקראת סוף השנה המתקרבת ובאה- זה תוקף, ומחזיר אותך אחורה, ולפעמים אתה ממש מריח את אותם הריחות, לפעמים אתה עדיין שומע את אותם הקולות, לפעמים אתה אפילו באותו המצב בדיוק, רק שזה לא שלם, זה לא אותו דבר זה בלי האנשים שבזיכרון כן היו שם

ולפעמים, זה יותר קשה, כי לפעמים, אתה באמת מנסה להיזכר- לפעמים הכאב מציף ואתה מחפש טיפת אמת להיאחז בה, אתה תר אחרי האושר ההוא שבזיכרון עוד חי, שבזיכרון עוד שריר וקיים.. ואתה לא מוצא, כי הוא כבר הספיק להתעמעם מהפעם האחרונה שנזכרת בו... והריח נעלם, כי ככה זה הבושם שלה.. וגם הקול, כי היא שתקה אחר כך... וגם היא, גם היא נעלמה - ואז, אז זה עוד פעם תוקף אותך.. כמו לפני, רק יותר מעומעמם, יותר ישן.. יותר מיואש... רק תגיד תודה שתווי פנים יפות מהולות בחיוך שלה עוד לא הספקת לשכוח...  והצחוק? את הצחוק לא תשכח לעולם

נ.ב.

זה לא פוסט דיכאוני כמו שזה נשמע.. סתם הארה פנימית :]

עריכה מאוחרת:

משהו הולך לקרות מחר... לא יודע מה

אני מרגיש את זה בפנים, כבר כמה ימים, (כן, אני יודע שזה נשמע מוזר)

מחר יום חשוב, רק חבל שאני לא יודע אם חיובי או שלילי..

נחכה ונראה ;)