והחיים ממשיכים, גם אחרי שרווית ואני נפרדנו ביום שישי ההוא לפני שבועיים...

אחרי משהו כמו 11 חודש שלמדתי בהם קצת הרבה... שנינו ראינו את הסוף - השיחות כבר לא זרמו, הפגישות כבר לא היו אותו דבר.

היו פעמים שהרגשתי כמו ידיד מאשר כמו חבר, ושם התחלתי להבין שאולי זה בדרך להיגמר.

היו פעמים שיותר רבנו מאשר אהבנו, שיותר צעקנו מאשר דיברנו, ושם התחלתי להבין שאולי זה הסוף.

וזהו.. לפני שלושה שבועות, כשהייתי אי שם בשבוע ניווטים, דיברנו ואמרתי שאני רוצה פסק זמן.. שבוע אחר כך היא באה אליי וסיימנו את זה, ברגוע, כמו שזה התחיל (לטובתי אני אגיד שסיימנו את זה בידידות, באמת לא חשבתי שזה יילך ככה)

ואני? הייתי בטוח שהיא המשיכה וזאת הסיבה שהיא לא מתקשרת או שולחת הודעה.. הייתיי בטוח שהיא הבינה שהקשר קשה מדי, והמרחק והכל לא באמת נותנים לנו להמשיך כמו שצריך והיא פשוט מעדיפה שלא לחזור לזה... ואז קיבלתי שוק חח, ואתמול היא התקשרה - היה "מרענן" לשמוע אותה ^^

היא יודעת, אמרתי לה שבשבועיים שלא דיברנו, אני אכלתי את הבאסה שלי (מסכנה רנה חח, איזה חפירות דפקתי לה), אבל המשכתי הלאה אחר כך... וזה לא פייר שהיא באה עכשיו ואומרת שהיא התגעגעה.. "כי גם אני התגעגעתי בייבי, אבל המשכת הלאה"

אולי באמת...  אולי באמת לא נועדנו להיות ביחד

והחיים ממשיכים.. גם אחרי שנפל עליי ציוד ושברתי את האצבע הקטנה ברגל (חח זה לא מצחיק, זה כואב אחושרמוטה)

וקיבלתי גימלים הביתה,

והמ"מ לא רצה לשחרר אותי,

גם אחרי שהקרפ"ח אמר שהוא חייב,

גם אחרי שעשו לי תדריך יציאה והייתי על א' עם הציוד לידי...

בן זונה (הדיאלוג הבא מתחיל רגוע ועולה בטונים לאט לאט, אני בטוח שתבינו כבר)

- "שוורץ, אני לא מבין אותך, מי אמר לך שאתה יוצא הביתה?"

-"אתה!, והקרפ"ח, והגימלים שיש לי" (ובנתיים אני על א' והאוטבוס יוצא עוד חמש דקות)

-"לא אמרתי לך שאתה יוצא, מה לא מובן?"

-"מה? באתי אלייך אתמול ואמרתי לך שהקרפח אמר שהגימלים עד יום שני, ולא עד היום (ראשון) כמו שחשבת, וזה למה אני אמור לצאת הביתה... עשית כן עם הראש והלכת"

-"אבל לא אמרתי כן"

-"אבל לא אמרת לא!"

-"ולמה אני לא יכול לצאת?"

-"אם אין לך מחלה מדבקת הגימלים לא חלים בבית"

-(מה זה השטויות האלה?) "מה? והקרפ"ח יודע?"

-"כן, יידענו אותו"

-"סבבה, אני רוצה לדבר איתו"

-"וואלה?!"

-"כן, זכותי לדבר איתו"

-"טוב שוורץ, רק שתדע שמבחינתי זאת נקודת מפנה"

-"וואלה?"

-"כן, אם אתה הולך אליו זאת נקודת מפנה מבחינתי" (ואז, התחלתי להתקדם בעצבנות לכיוון החדר שלי להניח את התיק, וכשהגעתי סיננתי לעצמי "על הזין שלי"... החלטתי לצאת החוצה לדבר איתו, הוא היה במסדר בוקר עם הפלוגה: )

-"המ"מ, אפשר לדבר איתך?"

-"אמרת שאתה הולך לקרפח, לא?", מסנן לי בעצבים כמו ילד בן 4,  "נו, אז לך, לך לקרפח"

-"טוב.. אם אתה רוצה את זה ככה, נעשה את זה ככה", אני מוריד את התגיות הצהובות של הקורס מט"קים ושם לו אותן ביד..."קח, תגיד למ"פ שאני לא רוצה להיות פה" (והולך, בפנאן, לכיוון החדר, כשכל הפלוגה שלי שהייתה במסדר בחוץ, עדיין בהלם)

ואני? עדיין מחכה לשיחת מ"פ לראות מה קורה איתי... סגל של בזיונות, אני לא הראשון ובטח לא האחרון שהם דופקים סתם

ועכשיו אני בבית.. חבוש ברגל שמאל הקטנה והחמודה שלי... משתעל כמו חמור (מרפי מרפי, יא בן זונה.. דווקא כשאני שובר את האצבע הקטנה ברגל אתה נותן לי כאבי גרון ושיעולים חח)... אבל מאושר, כי יש לי יומיים של גימלים לראות את ההורים שלי לפני שהם טסים לחו"ל ב-1 ליוני.

אני מנחש שאני אחזור לשם, לקורס... עברתי כבר את כל מה שנדרש ממפקד טנק לעבור (כנסו לתמונה, תראו את היפייפיה שלי... וטיפ קטן, תלחצו על התמונה ותגדילו אותה), את כל החרא כבר אכלתי, את כל השבתות כבר נשארתי...

וסה"כ, אם לא ישאירו אותי בקורס, אני אצא למבצעית, איפה שכל החברים שלי שלא יצאו לקורס נמצאים - נעשה קצת מארבי ארטישוק בעזה, קצת מחסומים בעלי זהב, ונשתחרר עם סיפורים מכאן עד הודעה חדשה (כמו כל קרבי שאכל קקה בשירות שלו וניצב מאושר בבקו"ם עם מחשבות לעבר חושה בסיני/מסיבת חוף בגואה/טראק בתאילנד)

יהיה טוב, אה? ואם לא עכשיו, אז בבקו"ם, אי שם בשלהי אוגוסט 2010 ^^

אני מנסה לחשוב איך לנסח את זה, ועומד לי מחסום כתיבה ענקי מול העיניים..

איך אני אמור לנסח את זה באמת?

כאילו, זה תחושה פנימית, מין הארה שאף אחד לא יכול לקלוט... אז איך אני אמור להסביר למישהו שבימים האחרונים הבנתי שהדבר שהכי קורע אותי זה זכרונות?

יצא לי לחשוב, יצא לי לנתח מצבים ותקופות ואנשים ובעצם כל מה שבא ליד, רק כדי לא להצטרך לשבת וללמוד למתכונות (4 השבוע.. אחת הייתה היום בביולוגיה, מחר עוד אחת באנגלית)... ועדיין, מול מחברות מלאות בחומר, מול אינספור מעבדות של חומצות אסקורביות ודיכלורופנולים- אני יושב ולא עושה כלום, חוץ מלחשוב..

אז חשבתי, ככה, ביני לבין עצמי.. מתחיל לנתח את הפרטים הקטנים שנרקמו מבעוד מועד במוחו של מתבגר, מנסה לחבר פיסות קטנות של מידע לתוך החלטה אחת ברורה שאני אדע שגם עוד שנים מעכשיו אני אוכל לעמוד מאחוריה.. ועדיין, כלום- כל פיסת מידע מחזירה אותי אחורה, כל שבריר פרט מחזיר אותי לתקופות שעברו.. ואני נזכר, וחושב, ומעביר רבבות של שניות בחשיבה על העבר, נזכר בעוד פרט קטן ועוד משהו שמתחבר ובעוד חיוך שברח ובעוד צחוק שנגנז, ואז, אז אני נקרע על תקופות שנתתי להן לחלוף יותר מדי מהר..

ההצטערות הזאת משגעת אותי, החרטה על זה שלא עשינו מספיק וש"הכל זמני", העיקרון הסוריאליסטי למדיי שלפיו "רק כשאנחנו מאבדים משהו אנחנו מבינים כמה חשוב הוא היה"- הכל, גורם לי לחזור ולהתחרט ביני לבין עצמי על מעשים שעד היום אני נותן עליהם את הדין (ביני לבין עצמי, רק ביני לבין עצמי)

ועדיין, זה תוקף כשאתה הכי לא מצפה לזה.. שניה לפני שאתה מאבד את המציאות ונכנס לשינה חזקה, שניה לפני שאתה נכנס להתקלח ושניה לפני שאתה נכנס לשערי בית הספר לקראת סוף השנה המתקרבת ובאה- זה תוקף, ומחזיר אותך אחורה, ולפעמים אתה ממש מריח את אותם הריחות, לפעמים אתה עדיין שומע את אותם הקולות, לפעמים אתה אפילו באותו המצב בדיוק, רק שזה לא שלם, זה לא אותו דבר זה בלי האנשים שבזיכרון כן היו שם

ולפעמים, זה יותר קשה, כי לפעמים, אתה באמת מנסה להיזכר- לפעמים הכאב מציף ואתה מחפש טיפת אמת להיאחז בה, אתה תר אחרי האושר ההוא שבזיכרון עוד חי, שבזיכרון עוד שריר וקיים.. ואתה לא מוצא, כי הוא כבר הספיק להתעמעם מהפעם האחרונה שנזכרת בו... והריח נעלם, כי ככה זה הבושם שלה.. וגם הקול, כי היא שתקה אחר כך... וגם היא, גם היא נעלמה - ואז, אז זה עוד פעם תוקף אותך.. כמו לפני, רק יותר מעומעמם, יותר ישן.. יותר מיואש... רק תגיד תודה שתווי פנים יפות מהולות בחיוך שלה עוד לא הספקת לשכוח...  והצחוק? את הצחוק לא תשכח לעולם

נ.ב.

זה לא פוסט דיכאוני כמו שזה נשמע.. סתם הארה פנימית :]

עריכה מאוחרת:

משהו הולך לקרות מחר... לא יודע מה

אני מרגיש את זה בפנים, כבר כמה ימים, (כן, אני יודע שזה נשמע מוזר)

מחר יום חשוב, רק חבל שאני לא יודע אם חיובי או שלילי..

נחכה ונראה ;)