והחיים ממשיכים, גם אחרי שרווית ואני נפרדנו ביום שישי ההוא לפני שבועיים...

אחרי משהו כמו 11 חודש שלמדתי בהם קצת הרבה... שנינו ראינו את הסוף - השיחות כבר לא זרמו, הפגישות כבר לא היו אותו דבר.

היו פעמים שהרגשתי כמו ידיד מאשר כמו חבר, ושם התחלתי להבין שאולי זה בדרך להיגמר.

היו פעמים שיותר רבנו מאשר אהבנו, שיותר צעקנו מאשר דיברנו, ושם התחלתי להבין שאולי זה הסוף.

וזהו.. לפני שלושה שבועות, כשהייתי אי שם בשבוע ניווטים, דיברנו ואמרתי שאני רוצה פסק זמן.. שבוע אחר כך היא באה אליי וסיימנו את זה, ברגוע, כמו שזה התחיל (לטובתי אני אגיד שסיימנו את זה בידידות, באמת לא חשבתי שזה יילך ככה)

ואני? הייתי בטוח שהיא המשיכה וזאת הסיבה שהיא לא מתקשרת או שולחת הודעה.. הייתיי בטוח שהיא הבינה שהקשר קשה מדי, והמרחק והכל לא באמת נותנים לנו להמשיך כמו שצריך והיא פשוט מעדיפה שלא לחזור לזה... ואז קיבלתי שוק חח, ואתמול היא התקשרה - היה "מרענן" לשמוע אותה ^^

היא יודעת, אמרתי לה שבשבועיים שלא דיברנו, אני אכלתי את הבאסה שלי (מסכנה רנה חח, איזה חפירות דפקתי לה), אבל המשכתי הלאה אחר כך... וזה לא פייר שהיא באה עכשיו ואומרת שהיא התגעגעה.. "כי גם אני התגעגעתי בייבי, אבל המשכת הלאה"

אולי באמת...  אולי באמת לא נועדנו להיות ביחד

והחיים ממשיכים.. גם אחרי שנפל עליי ציוד ושברתי את האצבע הקטנה ברגל (חח זה לא מצחיק, זה כואב אחושרמוטה)

וקיבלתי גימלים הביתה,

והמ"מ לא רצה לשחרר אותי,

גם אחרי שהקרפ"ח אמר שהוא חייב,

גם אחרי שעשו לי תדריך יציאה והייתי על א' עם הציוד לידי...

בן זונה (הדיאלוג הבא מתחיל רגוע ועולה בטונים לאט לאט, אני בטוח שתבינו כבר)

- "שוורץ, אני לא מבין אותך, מי אמר לך שאתה יוצא הביתה?"

-"אתה!, והקרפ"ח, והגימלים שיש לי" (ובנתיים אני על א' והאוטבוס יוצא עוד חמש דקות)

-"לא אמרתי לך שאתה יוצא, מה לא מובן?"

-"מה? באתי אלייך אתמול ואמרתי לך שהקרפח אמר שהגימלים עד יום שני, ולא עד היום (ראשון) כמו שחשבת, וזה למה אני אמור לצאת הביתה... עשית כן עם הראש והלכת"

-"אבל לא אמרתי כן"

-"אבל לא אמרת לא!"

-"ולמה אני לא יכול לצאת?"

-"אם אין לך מחלה מדבקת הגימלים לא חלים בבית"

-(מה זה השטויות האלה?) "מה? והקרפ"ח יודע?"

-"כן, יידענו אותו"

-"סבבה, אני רוצה לדבר איתו"

-"וואלה?!"

-"כן, זכותי לדבר איתו"

-"טוב שוורץ, רק שתדע שמבחינתי זאת נקודת מפנה"

-"וואלה?"

-"כן, אם אתה הולך אליו זאת נקודת מפנה מבחינתי" (ואז, התחלתי להתקדם בעצבנות לכיוון החדר שלי להניח את התיק, וכשהגעתי סיננתי לעצמי "על הזין שלי"... החלטתי לצאת החוצה לדבר איתו, הוא היה במסדר בוקר עם הפלוגה: )

-"המ"מ, אפשר לדבר איתך?"

-"אמרת שאתה הולך לקרפח, לא?", מסנן לי בעצבים כמו ילד בן 4,  "נו, אז לך, לך לקרפח"

-"טוב.. אם אתה רוצה את זה ככה, נעשה את זה ככה", אני מוריד את התגיות הצהובות של הקורס מט"קים ושם לו אותן ביד..."קח, תגיד למ"פ שאני לא רוצה להיות פה" (והולך, בפנאן, לכיוון החדר, כשכל הפלוגה שלי שהייתה במסדר בחוץ, עדיין בהלם)

ואני? עדיין מחכה לשיחת מ"פ לראות מה קורה איתי... סגל של בזיונות, אני לא הראשון ובטח לא האחרון שהם דופקים סתם

ועכשיו אני בבית.. חבוש ברגל שמאל הקטנה והחמודה שלי... משתעל כמו חמור (מרפי מרפי, יא בן זונה.. דווקא כשאני שובר את האצבע הקטנה ברגל אתה נותן לי כאבי גרון ושיעולים חח)... אבל מאושר, כי יש לי יומיים של גימלים לראות את ההורים שלי לפני שהם טסים לחו"ל ב-1 ליוני.

אני מנחש שאני אחזור לשם, לקורס... עברתי כבר את כל מה שנדרש ממפקד טנק לעבור (כנסו לתמונה, תראו את היפייפיה שלי... וטיפ קטן, תלחצו על התמונה ותגדילו אותה), את כל החרא כבר אכלתי, את כל השבתות כבר נשארתי...

וסה"כ, אם לא ישאירו אותי בקורס, אני אצא למבצעית, איפה שכל החברים שלי שלא יצאו לקורס נמצאים - נעשה קצת מארבי ארטישוק בעזה, קצת מחסומים בעלי זהב, ונשתחרר עם סיפורים מכאן עד הודעה חדשה (כמו כל קרבי שאכל קקה בשירות שלו וניצב מאושר בבקו"ם עם מחשבות לעבר חושה בסיני/מסיבת חוף בגואה/טראק בתאילנד)

יהיה טוב, אה? ואם לא עכשיו, אז בבקו"ם, אי שם בשלהי אוגוסט 2010 ^^

בסיום הכי כואב שיכול להיות.. הכי מרגש, הכי מכאיב - בדמעות, בגעגועים, בהבנה שהכיף, הסיפוק והאקשן מסווים תחתם אובדן וצער גדול ממה שאני יכול להבין כרגע, אבל אמיתי מדי מכדי שאני אוכל להתעלם ממנו.

וכך זה נגמר, שבועות על גבי שבועות של אימונים, טחינה, טרטורים, חוסר שינה, חוסר אוכל, נקעים חוזרים בקרסול (שעשיתי איתם מסעות של קילומטרים) ומה לא, הכל כדי להיות שריונר לתפארת.  כך זה נגמר, בטקס צנוע בהר הרצל, שם קבורים כל כך הרבה חברים של המפקדים והסגל, שאשכרה בכו מולנו והסבירו על גיבורים ושריונרים כמונו שהלכו במלחמה האחרונה, בדמעות, הכל בדמעות. "הוא, הוא היה איתי כל המסלול ואחרי זה בטנק לידי במשך שנתיים עד שהוא חטף נ"ט ונהרג במקום", "הוא, הוא היה חבר טוב שלי שנים, לחמנו ביחד בעזה ואחרי זה בתקוע הערבית, עד שהוא היה בטנק מולי שחטף נ"ט בקרב בסלוקי, אחד הדברים הקשים בשבילי היה לפקח על החילוץ של הגופה שלו יום אחרי זה".

וככה, הם בוכים מולי. אנשים שחשבתי שאין להם רגש, אנשים שאתה בוכה מולם מכאב ואומר "אני לא מסוגל יותר" והם רק מחייכים ואומרים "אני קובע מה אתה מסוגל, תמשיך", אנשים שאתה חושב שהם לא אנושיים, עד שאתה רואה אותם עומדים מול קבר שנראה כמו כולם, מסתכלים עליו כמה דקות, ואז מסתובבים אחורה ובוכים הרחק מכל עין שתזהה את האנושיות הזאת. בוכים, כי האובדן גדול מדי.

והם מסבירים, עומדים מולך ובוכים. "הם היו חיילים כמוכם, לא רמטכלים, לא אלופים, חיילים שהתגייסו שנתיים לפניכם, לאותו בסיס, לאותה החטיבה, לאותו הגדוד, לאותה המחלקה, חיילים שעברו אצלנו את אותו המסלול שאתם עוברים,  כל שיעור וכל אימון, חיילים שעשו את מה שאימנו אותם לעשות, ולא מתו בשביל המדינה... אלא חיו בשבילה" 

רק אז,

רק אז אתה מתחיל להבין, לדמיין, אתה מתחיל להלביש עלייך את כל השמות והקברים הפזורים האלה,

אתה מתחיל לחשוב איך כל האנשים האלה שכל יום אתה אומר להם בוקר טוב, אולי לא יהיו כאן תמיד. 

האנשים האלה שאתה איתם מתחילת הטירונות,

גם כשאתם יוצאים הביתה ליומיים מתקשרים ושואלים מה קורה (כאילו עוד יומיים אתה לא תראה אותם עד שתחזור הביתה עוד שבועיים שלוש),

אנשים שאתה מזהה אותם רק לפי ההליכה באמצע הלילה 200 מטר ממך ("עוזרי, מה קורה אחי?", "הכל טוב, שניה מוריד כבדה וחוזר"),

שריונרים, כמוך, שאתה מסוגל לזהות לפי הריח של הנאד ("יקיר, עוד פעם אתה? תודיע בפעם הבאה, נשים מסיכת אבכ", "מצטער אחי, המנות קרב האלה לא עושות לי טוב"), ולפי הנחירות באמצע הלילה ("ברנאי יא בן זונה, מתוך 4 שעות שינה ישנתי אולי שעתיים בגללך") ולפי הצחוק המתגלגל ("טללללל, תן לישוןןןן").

אנשים כמוך, שרואים איך כל הסגל בוכה וישר מסתכלים אחד על השני, שחס וחלילה אחד מאיתנו לא יפגע, שחס וחלילה אחד מאיתנו לא יילך, גם כן עם דמעות בעיניים, כי הם חושבים בדיוק מה שאתה חושב.

אנשים כמוך, בני 18 או 19, שעוד 5 חודשים נכנסים לעזה, לחברון, למקומות הכי נידחים באיו"ש,

אנשים כמוך, תמימים, חזקים, אבל פגיעים, כי אנחנו רק בני אדם, כי אנחנו רק ילדים.

ואתה לא מעכל, ואתה מנסה להדחיק. "לי זה לא יקרה, להם זה לא יקרה".

אבל בפנים, אתה יודע שאולי כן, אבל לא חושב על זה,

אתה יודע שאולי כן, אבל מעדיף להאמין שלא.