מי בכלל היה מאמין שזה ייקרה?

לעזאזל, בני אדם זה לא לנצח.

לפעמים אני אוהבת אותה ולפעמים ממש בא לי שהיא תמות.

אמא שלי, אתם יודעים. ככה זה עם האנשים שחשובים לי.

האנשים שבונים אותי הם אלה שאני הכי פוחדת מהם,

כי הם אלה שיודעים בדיוק ממה אני עשויה, ומה יכול לשבור אותי.

אז את אלה שאני הכי אוהבת אני דואגת להרחיק,

לא יותר מדי, פשוט ככה, בקלילות. בטיפשות.

אליהם אני גם הכי רעה, כי אני מרשה לעצמי להיות אני, יותר מדי אני,

ככה זה עם אנשים שמכירים אותך.

אני מרשה לעצמי להיות כועסת, עצבנית, פגיעה, ובעיקר מכוערת.

אני מרגישה כלכך מכוערת מבפנים, בא לי להקיא את עצמי החוצה ולבנות מחדש.

והפעם לבד, שאף אחד לא ייפגע.

נמאס לי להיות תלויה באנשים שבונים אותי.

נמאס לי לנשום רק דרך מכונות חמצן שנקראות עמירם או נופר...

בכל מקרה, אז יום אחד לפני כמה שנים היא לקחה אותי, אמא שלי, לחנות חיות,

וקנינו לי שלושה דגים מגניבים כאלה, צבעוניים.

קנינו להם אוכל ואקווריום והכול,

אבל בחנות לא טרחו לספר לנו שהם צריכים גם את המתקן המחורבן הזה של החמצן.

אז יום למחרת כבר התעוררתי לראות אותם צפים להם באלגנטיות באקווריום,

וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי משהו מת. משהו שאני מכירה.

אז היה לי קשה ואפילו בכיתי, ולא כלכך ידעתי איך להתמודד ומה לעשות,

אז לקחתי את האקווריום והחבאתי אותו בארון, רק לא לראות,

אמרתי לאמא שלי שתדאג לזה... היא בטח הורידה עליהם את המים בשירותים,

אבל מבחינתי בדמיון שלי הם קבורים עכשיו באיזה בית קברות לדגים,

ויש להם מצבה, ופרחים, ואוכל, ומים, וחמצן... הרבה חמצן.

לפני חודש סבא שלי מת. סבא שלי.

כן אני לא כלכך אוהבת לדבר על זה.

אבל הגיע הזמן, לא?

הרי, מאז אני לא אותו בנאדם, מאז אני בכלל לא פה,

ומגיעים לכם כמה הסברים.

כשסבא שלי מת לא בכיתי. אפילו חייכתי.

חשבתי שזה איזשהו סוג של בדיחה מטומטמת.

הוא בסך הכול נפל בבית, אז לקחו אותו לבית חולים וגילו לו סרטן.

פתאום, ככה סתם, במקרה, ותוך חודש הוא כבר מת.

ואני חשבתי לעצמי, אם רק הוא לא היה נופל...

איך בנאדם פתאום מת?

איך ככה סתם מפסיקים לנשום ולחייך ולראות ולחלום?

ואיך ממשיכים עכשיו הלאה?

אני לא יכולה להחביא את הכאב בארון ולחכות שזה ייעלם.

הוא חסר לי, ואם הייתי יודעת קודם אולי הייתי נותנת לו עוד נשיקה,

מחבקת טיפה יותר חזק.

אז כשאמא שלי סיפרה לי רק הסתכלתי עליה ולא אמרתי כלום.

התיישבתי ליד אבא שלי וחיבקתי אותו, הרגשתי אותו רועד לי בידיים,

ועדיין לא בכיתי.

בהלוויה בכיתי המון. המון מים, בלי חמצן.

ואל תשתתפו בצערי, אתם הרי לא יודעים איך,

ואתם גם ממש אבל ממש לא רוצים את כל הצער הזה גם על עצמכם.