זה מרגיש כאילו זרקו אותי למים

המים עמוקים מידיי ואני לא יודעת לשחות.

אני מנסה לנופף בידיים כדי שתציל אותי

אבל אני שקעתי כלכך עמוק-

שאתה לא רואה אותי בכלל.

מבעד למים הכול מטושטש.

אני פותחת את העיניים והמים מלוכלכים

שורפים לי, שורפים אותי

אני בוערת

ושום דבר כבר לא ייכבה את זה

ואין לי אוויר

ואני נחנקת

בולעת כלכך הרבה

ושקט

שקט מופתי

(זה לא מה שכלכך רציתי?)

אף אחד לא בא

אף אחד לא מפריע לי

אף אחד לא צועק

או דורש

אני נחנקת

ואין לי אוויר

אני מנסה לצעוק אבל לא יוצא לי כלום מהפה

מבעד למים הכול מטושטש.

במקום לעלות למעלה אני שוקעת, עוד.

אין לזה סוף?

אני שואלת את עצמי,

ואז פוגעת בקרקע.

השניות נראות כמו נצח,

ואני עדיין מחכה שתבוא ותרים אותי

להרגיש שוב את ההקלה הזו,

כשאוויר נקי נכנס לריאות.

מבעד למים הכול מטושטש.

אני כאן בקרקעית, ואני מחכה לך

אל תצטרף אליי,

גם אל תרד כלכך נמוך בשבילי

פשוט תושיט לי יד

או לפחות

תראה שאכפת לך.

אבל אתה לא רואה אותי בכלל

לא כשאתה כלכך רחוק

מבעד למים הכול מטושטש.

וגם אני, אני כבר לא רואה אותך

לא כמו שראיתי פעם,

או אולי, לא כמו שנראית.

מבעד לדמעות הכול מטושטש.

רק הזמן יידע להראות

מי מבין שנינו צדק

אני עדיין אומרת שאין לזה טעם,

אתה עדיין אומר שזה פוגע,

אני עדיין בוכה בגללך.

אתה אומר שאני מסתכלת רק על הרע

ואת הטוב מתעקשת לא לראות,

אבל תבין,

באמת שהכול נהיה מטושטש

מבעד לדמעות.