קצת על עצמי וקצת על אחרים

הימים ימי קיץ ארוכים, השמש מכה בפנים, טיפת זיעה נוטפת לה בגב ומזכירה לי שלמרות שרק יצאתי מהרכב לעוד פגישה, הקיץ הזה לא מתכוון לוותר לי. מין חום מהביל מתפשט, הוא מתחיל בפנים ואז אתה מרגיש אותו במכנס, שהופך לצמוד יותר ומעיק יותר, ועדיין, אני לא מוותר. "זה רק קיץ" , אני אומר לעצמי.

החום מזקק את המחשבה. גורם לה להיות איטית יותר, אמורפית, כמעט הזיונית. אם לרגע שמים את הלחות בצד, הקיץ הזה עושה אותך מסטול. מסטול ודביק.

ואולי, רק אולי, הימים החמים האלה גורמים לנו לחשוב שאפשר להפוך את הבלתי לאפשרי, את החלום למציאות, את הצרכים לסיפוקים, מיידים. הקיץ גורם לנו לחשוב שהכל אפשרי ובמידה מסויימת, זה אולי נאיבי, נאיבי ומתוק.

המפגינים בערב קוראים לצדק חברתי ופונים לאנשי החליפות, לטייקונים ובעיקר לכל אחד שלא נראה משוחד ביותר מדי קשרים או פרוטקציות שעוזרות לו לאכול יותר מהעוגה. המאבק צודק, והתמונות גורמות לי להבין שאני צופה בהיסטוריה שבועטת לנו בפרצוף, רק ברגעים ספורים במהלך תקופת חיים אחת. ועדיין, משהו שם לא מתחבר לי. ההתלהמות, הקומוניזם במסווה סוציאליסטי, הקריאות לחיסול הכלכלה והקמת סדר חדש והשנאה העצומה לבעלי ההון. זה נכון, הטייקונים הגזימו, סלקום הגזימו, פלאפון הגזימו, הוט ויס, והבנקים, ומחיר הקוטג' ומחיר הדלק והעובדה שכדי לעבור פסיכומטרי בהצלחה אתה חייב לקחת קורס שעולה לא מעט כסף. הכל נכון. אבל בדרך לשם, אני לא רוצה לחזור לסוג כלכלה שנכשלה בעבר. אני לא רוצה להבריח מפה משקיעים. אני לא רוצה שיהרסו את הכלכלה הבריאה שיש לנו במדינה.

איפשהו, בזמן ששני מחשבים ניידים בדירה, שלוש פלזמות וטיסה לחו"ל פעם בשנה לפחות בגיל 27, הפכו לנורמה, נראה לי שקצת איבדנו את זה.

פרופורציות.

 שלשום בבוקר התעוררתי שטוף זיעה ומפוצץ מדפיקות לב. כעסתי עליה שהיא חזרה לי בחלום. המקום המיוחד הזה לא ראוי לנשים טיפשות, כאלה שמשאירות אותך עם לב שבור ביד ועוד תובנה לחיים. לא ראויה גם לשלוש שורות בפוסט שלי.

בא לי ים. וקולה. וחול. ומשקפי שמש. והמון ציצים וישבנים מולי. אני צריך סופשבוע.

שבוע טוב,

יואב.