קצת על עצמי וקצת על אחרים

אלפיים שקלים. זה המחיר שלי בדרך כלל. לפעמים קצת יותר, לפעמים, כשאני יודע שאין ללקוח יותר מדי כסף לשלם, זה קצת פחות. אלפיים שקלים זה המחיר שאני לוקח לחודש עבודה. אלפיים שקלים שאמורים להיות תגמול על פרסום שלהם בתוך כתבות בעיתונים, ברדיו, במדורי רכילות ובתחזוקה של עמוד הפייסבוק שלהם. אלפיים שקל שנכנסים כל חודש לחשבון הבנק שלי עבור שיחות נדנדונים לעיתונאים מעצבנים, עבור שעות של כתיבת הודעות לעיתונות ומאמרים וגיבוש של אסטרטגיות מחושבות בישיבות מעיקות.

ואז, השבוע, כשהלקוח שלי ישב מולי וסיפר לי על הבעיות שלו עם אשתו, הבנתי שאולי משלמים לי בשביל משהו אחר לגמרי. הוא סיפר על איך שהוא מנסה כל כך הרבה דיאטות ולא הולך לו, ואיך בא לו לצאת באמצע שבוע ולשתות בירה בשקט, עם סיגריה ומוזיקה טובה. "אתה יודע, אתה לא היועץ תקשורת שלי. אתה חבר", הוא סינן רגע לפני שעזבתי את המשרד ועשה לי מכונת כביסה בראש.

ואז פתאום כל הנקודות התחברו להן בראש בקשר ישיר וצמוד. לקוחות משלמים לי כדי שאהיה חבר שלהם. בני אדם בגיל מסויים רוצים לברוח אל עבר שנראה להם מתוק יותר, נוח יותר, מעיק פחות. כנראה שזה בא עם הגיל ועם אורח חיים שמשותף ליותר מדי אנשים. אני מייצג להם את עצמם, בתקופה שלא היו להם דאגות. בתקופה שלא היו צריכים לקום לתינוק באמצע הלילה. בתקופה שהיו רזים ויפים ושותים ומזיינים. השעה של הפגישה שלי היא לא עבודה עבורם, היא בריחה למקום של שקט, למקום של זכרונות.

איך זה שמתישהו בני אדם שוכחים מה זה לחיות. מה זה להרגיש. מה זה לחשוב רק על מה שעושה לך טוב, בלי לשים על אף אחד אחר. איך בני אדם מרשים לעצמם להתנתק מצורך בסיסי וחשוב כל כך, להקשיב לעצמך. לרצונות, לתשוקות ולמאווים הכי בסיסיים.

כמה קל לאבד את עצמך בחיים האלה. כמה מסוכן.

ואז חשבתי, שאולי אני לא משהו במה שאני עושה.

שבת שלום וסופש נעים,

יואב.