קצת על עצמי וקצת על אחרים

הצלילים העמומים באו מרחוק. לא הבנתי את הקשר שלהם לנוף המדברי. שפתיים ממלמלות ואני שומע רק ג'אז עמוק, של אמריקה האחרת, כזו שכמעט ולא רואים במהדורות החדשות. הייתי בתוך קבוצה של צוללים שצעדה לעבר קו המים. כולנו עוטים חליפות גומי שחורות, שעונים, מצפנים ומיכלי אויר. אני לא רואה פנים ברורות, אבל ברור לי שכולם מחייכים. אני נמצא במלנכוליה שהאפירה את האוירה הכללית הטובה של השמש, החול הלבן וההרים הרחוקים, שזהרו באדום בוער של מאדים.

לא הבנתי למה אני לא מצליח לשמוע שום דבר פרט לג'אז אבל החיוכים של כולם נסכו בי ביטחון והמשכתי איתם למים שהיו קרים ולא יכלתי להישאר אדיש לחדירה שלהם מתחת לחליפה הצמודה. הקור הגיע לעצמות וגרם לי לפעול מהר יותר כדי לנסות לחמם את עצמי מעט מתת למים, אבל זה לא עזר. למרות שהיה מדריך לקבוצה הרגשתי שאני זה שמנווט אותנו ומכוון אותנו לאן אנחנו צריכים להגיע.

המשכנו בצלילה עד שהגענו לקרקעית והתיישבנו על הברכיים, המים היו צלולים והאוירה הייתה טובה, למרות הרבה ניסיון קודם בצלילה, לא הבנתי איך אני ממשיך לשמוע ג'אז מתחת למים וניסיתי למצוא את הסיבה לעניין. תוך כדי שאנחנו ישובים על הברכיים, הסתכלה אליי אחת הצוללות ופתאום ראיתי פנים, אנחנו מכירים !  זו הייתה ירדן, שלמדה איתי בחטיבה, התחתנה ועובדת היום בעבודה מסודרת, בחיים מסודרים, ואפורים, ובינוניים.

שמחתי לראות פנים סופסוף ויותר מזה- מישהו מוכר מתחת למים. היא באה לחבק אותי, חזק ואז נשמט לי מהפה הוסת, הדבר הזה שנושמים איתו. ניסיתי להתנתק ממנה אבל היא המשיכה לחבק אותי חזק עד שממש דחפתי אותה. חיפשתי את הוסת אבל לא מצאתי אותו והאויר בריאות נגמר. זו הייתה השנייה האחרונה שלי וראיתי כמה פרקים בחיים, בפאסט פורוורד.

התעוררתי, שטוף זיעה.

שבוע טוב, עם קצת פחות תהיות.

יואב.