קצת על עצמי וקצת על אחרים

זה תמיד תופס אותך בהפתעה, לא מוכן, לא נכון. באמצע התוכניות שרקמת בימים האחרונים. באמצע חלומות קטנים על רגעים עוד יותר קטנים של היום יום. פתאום אתה מתעורר בלילה, מתהפך, מתגלגל, לא מבין מה קרה. קר לך, חם לך, ולפני שאני מספיק לחשוב על למה אני לא מצליח לישון כמו שצריך- התובנה משוגרת אליי כמו טיל בליסטי, אני חולה.

חוסר האונים הזה, בשילוב העובדה שאני לא אוהב לקחת כל כדור מסוג שהוא ככה סתם, הופך אותי לזומבי מהלך על שתיים, או על ארבע, תלוי כמה זמן עבר מאז האקמול האחרון. הנטייה האנליטית של לנתח את הימים האחרונים ולחשוב מתי חטפתי את זה, ממי ומה הייתה השעה המדוייקת, מספקת תרופה לכמה דקות, לא יותר. גלילי נייר הטואלט שנגמרים כל חצי שעה מספקים נחמה נוספת, על זה שאני מציל מקומות עבודה בתעשיית הנייר הישראלית.

ולמרות הכל, יש משהו מנחם במחלות קלות כאלה, שלא שואבות יותר מדי אנרגיה. הבת זוג שמשתדלת לעשות טוב בכל שנייה, ההורים שמפנקים והחברים שלא מבלבלים לך את המוח כי הם יודעים שאתה חולה. זה נותן לך אפשרות די טובה לקחת רגע פסק זמן מהמירוץ ומהיום יום הזה ולהתרכז רק בעצמך. להיזכר בפעם, כשהכל היה פשוט יותר, כשהטרדות היומיומיות של השגרה לא היה בכלל חלק מהמציאות.

אני זוכר את זה. הייתי בן 4 או 5, גבר קטן קטן עם בלורית אדמונית. "סבא חולה", אמרו לי, הולכים לבקר אותו. סבא שלי לא יכול היה לדבר. זה היה בערך התקופה ששמעתי את המילה המוזרה הזאת, "סרטן" (שנים הייתי בטוח שיש זן מיוחד של סרטנים שנכנסים לגוף אחרי שמבלים בים והם אוכלים כל חלקה טובה בנו). נזכרתי בפעמון העץ שבו הוא היה משתמש כדי לקרוא לנו- כי הלכו לו מיתרי הקול. כולה בן 65. שתי קופסאות סיגריות ביום, עשרות שנים של עצבים וקשות עורף, עשו את שלהן.

אחרי שנה הוא ליטף לי את הראש, הוא היה על מיטה לבנה, מכוסה בשמיכה עם לוגואים קטנים של בית חולים, הוא לא יכל לדבר, אבל הוא חייך אליי והמהם. כף היד שלו הייתה אחד הדברים הכי מאיימים שהכרתי, אבל היא תמיד הייתה רכה אליי, נעימה, מחממת ומשרה ביטחון. כולם היו מרוכזים בו, כולם פחדו ממנו, כולם ניסו לעזור לו והוא לא שמע לאף אחד. הוא מת חודש אחר כך, אחרי עוד סיגריה שעישן כשהרופאים לא רואים.

חזרתי,

יואב.