קצת על עצמי וקצת על אחרים

זו הזוגיות שתמיד איחלתי לעצמי, היא האדם שתמיד ביקשתי שיהיה שם, כשאני חוזר הביתה מהעבודה או סתם שותה קפה ומביט עליה חצי ערומה בסלון, מעשנת סיגריה ומזפזפת בין הערוצים. היא הפכה להיות האדם הכי קרוב אליי, זה שמכיר כל עווית בפנים שלי, זו שיודעת איזו מילה להגיד כדי לגרום לי לחייך וזו שכותבת לי פתקים בבוקר על הסקס של אתמול או על כמה שהיא מעריצה אותי.

זו האחת שתמיד רציתי, גם אם ברוב הזמן אפילו לא ידעתי לבקש. היא זו שהגיעה אחרי שהבנתי מה אני צריך, יותר ממה אני רוצה.

אף פעם לא הייתי בזוגיות אינטנסיבית כל כך, וכמו מגלה ארצות אקזוטיות, אני מכיר בי גבולות חדשים, אופקים ודרכים שלא הכרתי קודם. חלקם נעימים, חלקם פחות, אבל המשותף לכולם היא ההבנה שכמה שלא אלחם, ה'אני' בזוגיות משתנה לחלוטין.

ההתחשבות בשני תהיה לעולם ויתור על חירות שהייתה מובנת מאליה, בחיים לבד.

ברוב המקרים אתה לא מרגיש את הויתור, כי אתה אוהב, אבל הידיעה שויתרת, תחלחל אליך באיזו דקה של היום, והיא בלתי נמנעת, היא תמיד שם, תלויה מעל ומזכירה לך, שאתה כבר לא לבד.

ושלא יהיה ספק, אני מאושר, הכי מאושר עם מישהי שאי פעם הייתי, הכי שלם, הכי נכון והכי אמיתי. אבל העולם שלנו, התקשורת והתרבות הפכו אותנו לאינדיבידואליסטים, מלאי הגשמה עצמית ורצון לכאן ועכשיו ובשבילי ולמעני.

הגמילה מזה והויתור שמלווה את זה לא תמיד פשוטים.

שבוע טוב,

יואב.