קצת על עצמי וקצת על אחרים

שלשום ישבתי במרפסת שלהם. זו הייתה בדיוק השעה שבה השמש צובעת את המציאות בכתום לוהט של תחילת הסתיו.

היא עמדה על מעקה הזכוכית שחושף טפחיים. עמדה וצפתה. כדרכן, תנועות הגוף שלה היו מהירות ותזזיתיות, כאילו קיבלה איזו אפילפסיה לרגע. היא הביטה בי בדיוק 3 שניות, הגניבה מבט לרחוב וניתרה לאוויר, פרשה כנפיים ועפה אל האופק.

לא ידעתי מה שמה, מה המוצא שלה ולאן היא נודדת כשקר, רק קינאתי בחופש הזה שיש להן, לפרוש כנפיים ולברוא לעצמך מציאות חדשה, מדי יום ביומו, כשרק המסע אחרי המזון והדאגה לצאצאים מנחה אותן.

ואולי, אולי היא בכלל לא יודעת שהיא חופשיה. אולי היא לא יודעת שאין שום גבול שניצב בפניה. אולי במצב הזה, היא בכלל כבולה. לצרכים, לאינסטינקטים.

מה הוא בכלל החופש אם אתה לא יודע להגדיר אותו?

שבוע טוב,

יואב.