אופסילאמבה

כל הסיפורים / ברנרד מלמוד  

ספר הנכון לקוראו - מסוגל להעלות טעמים וריחות וצלילים ומראות אפילו לחוש.. להגיע למקום שמצליח לדקור משהו נשכח ולעורר תחושות שחשבנו שנשכחו ..

לכל אחד יש בזכרונו דמויות ערטילאיות מימי הילדות, זכרונות של אנשים "גדולים" ממבטו של ילד קטן.. השפה, שפת הגוף, הנוחות או הרתיעה מנוכחותם בסביבה...

אני זוכר "דודים מאמריקה".  הו, איזו התרגשות, סבתי היתה מכינה את ביתה ימים מראש.  הם היו מביאים לנו, בשקים לבנים גדולים, פרטי לבוש עם ריח של אמריקה...  היה להם הופעה שונה. אידיש מהולה באנגלית, חיבה מהולה בהתנשאות. לא הבנתי אותם. אנשים רחוקים. נישאים מאיתנו. הרי הם מאמריקה..

הדודים האלה אנשי ברוקלין ניו-יורק הופשטו.  והרי הם ניצבים ערומים במלוא עליבותם בפני ברנרד מלמוד.  הוא מכיר אותם מהבית. הוא ראה אןתם בעליבותם, בשמחותיהם קצרות המועד, בעבודה מתישה.

וסיפוריהם, כתובים בספר. כל סיפור ופיסת חיים מכמירת לב על חיי היהודים של אמריקה. 

הוא לא כותב עליהם בבוז או בלעג. הוא כותב באהבה והזדהות. בכל ספור הקורא בוכה וצוחק ושמח ועצוב מלא הזדהות עם אותו חנווני קשה יום. עם בתו, העושה כמיטב יכולתה עם המעט שיש לה כדי להיראות במיטבה.

מלמוד כותב את סיפוריו לבוגרי שלום עליכם (ורק בתרגום אהרוני). על היהודים שאנו מכירים עוד מאירופה.. והנה נא.. תראו מה יצא לאותם "מאושרים" שהגיעו ...

יהודי אמריקה ברובם כיום הם הקבוצה האתנית המצליחה ביותר. המצע עליהם שגשגו כתוב בספר הזה.  יהודים עלובים שברחו ממצוקות אירופה בתחילת המאה ה-20 וקיוו ללקט זהב ברחובות.  ספר מלא אכזבה.  כל התקוות התנפצו מול חיים של עבודה 18 שעות ביממה וגם בזה לא היה כדי פרנסה... הצריף בעיירה הוחלף בדירה עלובה. ויושב היהודי בביתו או בעסקו הדל ותוהה מה החליף במה.. אבל התקווה לא מרפה לרגע. הוא יסבול וישא בכל. הוא בטוח שהנה זה הולך לקרות גם לו.. ומחכה ומחכה ובדר"כ מת באמצע.. אבל לחלק יש טיפה נחת... הבן/הבת/הנכד הם כבר נמצאים כמעט שם... הם יגיעו.  היום אנו יודעים שהם הגיעו...

סם אילץ עצמו להקשיב לרגע, ושוב נדדו מחשבותיו. מה טעם? אמת, המדפים מרוקנים והחנות זקוקה לסחורות, אבל איך ירשה לעצמו לעשות הזמנה? מאז נכנס לשכונה הסופרמרקט, נתמעט מחזור עסקיו עד למחצית. החנות ירדה ל-160 דולר לשבוע, בקושי כדי לשלם שכר-דירה, גז, חשמל ושאר הוצאות. רגש עכור של אומללות כירסם בליבו. שמונה-עשרה שעות, משש בבוקר ועד חצות, לשבת ליד דלפק של מכולת ולהמתין לקונה שיכנס למען בקבוק חלב וכיכר לחם, ואולי – אולי קופסת סרדינים. תשע עשרה שנות דלות במסחר קמעוני, וזה סופן. תשע עשרה שנים של עמידה על הרגליים, שעות אין קץ, עד שהוורידים הכחולים תפחו ונתקשו ברגליו, וכל צעד גורם למכאוב. ובשביל מה? בשביל מה, אלי הטוב? רגש האומללות הזדחל לביטנו. סם נרעד. עמדה בו תחושה של חולי. (עמ' 27)

אמש בסביבות 11 בלילה עברתי ע"י המכולת השכונתית, בעל המכולת עוד שהה במקום מתכונן לסגירה.  לא יכולתי שלא להיזכר בקטע לעיל. מה? אנחנו אולי עוד שם?

בכל ספור ניכרת התנגשות של עולמות, דתי וחילוני, יהודי מול גוי. התנגשות ערכים, חמלה על מסכן שאין לו מול ה"ביזנס",יושר מול עורמה. אבל תמיד יש נקודת אור. יש עדיין הומור ותקווה. יהיה טוב.

הספור "המלאך לוין" הטוב שבספר לטעמי, מסיים: "משהו מופלא, פאני" אמר מנישביץ. "תאמיני לי, יש יהודים בכל מקום." (עמ' 170)

?מראה צדק