אופסילאמבה

שיר-דמע הפתיעה אותי בתגובות לפוסט האחרון שלה, כשהתייחסה לאמונה באל כעניין של החלטה ובחירה ("אם יום אחד אחליט להאמין (מהסיבה שציינת - זה נוח) ...".

בתגובה כתבה לה נינה, ואני החרתי-החזקתי אחריה, שאי אפשר להחליט להאמין מכיוון שאמונה היא עניין רגשי. "תחושת בטן", כפי שניסחה זאת נינה.

והנה, ראו זה פלא (או באופן מכוון מהשמים ... ), גם גיבור הספר אותו אני קוראת בימים אלה מתייחס לעניין.

הספר "לבדו ימות האדם" מגולל את סיפורו האמיתי של יאן באלסרוד, צעיר נרווגי אמיץ לב במלחמת העולם השניה ומאבקו העיקש לחיות כנגד כל הסיכויים.

באחד הקטעים הקשים בספר, כאשר יאן חווה את הייאוש המאכל של מי שהתקווה כמעט ועוזבת אותו, הוא חושב על האמונה.

"בבדידותו היה שואל את נפשו להתפלל. מתוך הציפייה למותו ביקש לבחון הרגלי אמונתו באלוהים. אך כצעירים רבים בני דורו, גדל אף הוא בלא הרגל תפילה. לא בו היה האשם. ניתן לו בבית חינוך טכני ומדעי, ולדת לא נתייחד מקום רב. חינוך זה הקנה לו, בגיל עשרים ושש, השקפת עולם חמרנית. הוא השתדל כמיטב יכולתו לחיות לפי דרישות תורת-המידות הנוצרית, אבל דבר מן הדברים שלימדוהו לא היה בו כדי לטפח בלבבו אמונה באל יחיד, אשר עינו פקוחה על כל הקורות אותו בראבדאל. הוא לא ביטל אמונה זו; אדרבא, הוא ידע אל-נכון מה רבה היתה נחמתו אילו האמין בה. אבל אין אדם, בעל הלך מחשבה מסוים, עשוי לשנות את אמונותיו כצורך הנסיבות שבהן הוא שרוי."