אופסילאמבה

כשאני ניגשת לספר בלשי העלילה הבלשית היא משנית בעיני. מעניין אותי הרבה יותר המפגש בין הפונים לבלש לבלש . במפגש טוב כזה הנזקקים לשירותי הבלש מביאים סיפור שנוגע בפרטים בביוגרפיה של הבלש. מפגש כזה מצאתי בספר "מקרים אבודים" של קייט אטקינסון.

בגב הספר:

אוליביה לנד בת השלוש נעלמה לפני 35 שנה ללא עקבות. כעת, עם מות אביהן, מבקשות אחיותיה לפתוח את התיק; לורה ואייר בת ה-18 נרצחה לפני עשר שנים. הרוצח מעולם לא נתפס ואביה ממאן להינחם; ושירלי מוריסון, דודתה של תינוקת שהיתה עדה לרצח אביה, מחפשת את אחייניתה - אחרי 25 שנים.

במהלך קיץ חם אחד בקיימברידג', שוכרים כולם את שירותיו של הבלש הפרטי ג'קסון ברודי. וכך נשאב ברודי - שבעצמו מנסה להתאושש מגירושים כואבים וחולם לפרוש, ובהקדם, לכפר קטן בצרפת - למערבולת של סודות משפחתיים וטראומות עבר.

כל אחת מהפרשיות היא עלילה פסיכולוגית מורכבת בפני עצמה, ושלושתן מצטלבות בדרכים בלתי צפויות ויוצרות רומן עשיר באירוניה ובחמלה.

אהבתי במיוחד את תיאור היחסים הכואב במשפחת האחיות לנד

"רוזמרי, אמא שלהן, אמרה שחבל שאוליביה לא יכולה להישאר בגיל הזה לנצח כי היא כל כך שובת לב. הן מעולם לא שמעו אותה אומרת דבר כזה על אף אחת מהן. הן לא ידעו אפילו שמילה כזאת קיימת באוצר המילים שלה, שהיה מוגבל בדרך כלל לפקודות חדגוניות כגון: "בואי הנה, תלכי מכאן, תהיי בשקט," והשכיחה מכולן - "תפסיקי עם זה." לפעמים היתה נכנסת לחדר או מופיעה בגינה, נועצת בהן מבט רושף ואומרת, "לא משנה מה אתן עושות, אל תעשו את זה," ואז היתה פשוט מסתלקת משם ומותירה אותן עם תחושה מרירה שנעשה להן עוול גם אם במקרה נתפסו על חם באמצע איזה מעשה קונדס שסילביה נהגה להמציא. "

המשפחות מהן הגיעו קרבנות הרצח הן משפחות כואבות ופצועות עוד לפני שהתרחש הרצח. יש בשני מקרים אחיות מועדפות, יש אם הסובלת מדיכאון אחרי לידה ומחושת החמצה וחוסר הגשמה שמובילה לרצח בעלה , יש אב אלמן שקשור מאד לאחת מבנותיו (הנרצחת כמובן) ועוצר את חיו לאחר רציחתה.

הבלש ג'קסון ברודי חושש לאבד את ביתו וגם מהתבגרותה המואצת בדומה לאב הקשור לבתו, גם לו הייתה אחות נעדרת וחלומות לא ממומשים. התחושה היא שהוא במצב של עצירה ותקיעות בחיו ממש כמו הפונים אליו.

הספר לא נקי מתבניתיות מסויימת ומי שעלילת המתח היא המרכזית  בשבילו עשוי להתאכזב כי רוב הפתרונות לא מפתיעים במיוחד

נראה לי שהדגשתי מדי את העצב בספר.. הוא עגמומי אבל לא מדכא .הוא כתוב יפה ומתאר ברגישות רבה קשרים משפחתיים, בחירות של אנשים בחיים, ודווקא הדמויות הנעדרות מתוארות כדמויות מלאות חיים ואהבה יותר מהדמויות המנסות לפענח את היעלמותן.

המלצה של ג'וליאנה