אופסילאמבה

אני ממש לא.

אני קלאמזי כזו, תמיד מפילה משהו, או נופלת בעצמי, או שנופל לי הכובע מהראש, ואני מתלכלכת כשאני אוכלת, כמעט כל יום, ובעבודה בכלל אני מתלכלכת המון, ואף פעם אני לא יודעת איזה איפור מתאים לאיזה בגד, או בכלל להתאפר, שלא לדבר על לסדר גבות (אני מאוד אוהבת אותן מסודרות אבל כשגרים בקיבוץ ואין 10 קוסמטיקאיות במרחק יריקה זה קצת מסובך לשמור עליהן ככה) וכדומה.

גם גדלתי בבית של בנים, יש לי רק אחים ואמא שלי אומנם יותר מסודרת ממני אבל לא היתה משהו באחוות נשים, כל עוד היא שלטה בזה השיער שלי היה מסופר קצוץ, בעצם גם שלה רוב השנים מסופר ככה, היא אף פעם לא לקחה אותי לקנות איפור, או למדה אותי איך להתאפר, היא היתה מאפרת אותי בפורים, וזהו.

אולי בגלל זה, ואולי בגלל שאנחנו לא גרים באירופה, היה לי קשה להבין הרבה מהמושגים שהסתובבו ב"אלגנטיות", הספר שקראתי בשבת האחרונה, היו שם יותר מידי הגדרות של סוגי בגדים ובדים ונעליים ומאיפה לי לדעת בכלל מה זה תיק מעור תנין?

אבל למרות הקושי הטכני הקטן הזה, הספר היה מקסים, ואלגנטי, ומשעשע, וקליל, מעל ספר טיסה, אבל רק בקצת, נוסחתי, אבל לא יותר מידי, מלא עיצות אבל לא ספר הופ מצאתי[1], ספר מרתק לשבת אבל נראה לי שעוד שנה-שנתיים אני לא לגמרי אזכור מה היה בו.

העלילה:

לואיז, בחורה צעירה ונשואה קולטת פתאום שאין לה שמץ של סטייל ובמקרה נתקלת בספרון ושמו "אלגנטיות" (לפי מה שכתוב בהתחלת הספר מדובר בספרון אמיתי בהחלט שהיווה את ההשראה לספר כולו), הספרון מלמד אותה (ואותנו הקוראים) מהי אלגנטיות אמיתית ואיך משיגים אותה, תוך כדי החיפוש אחר האלגנטיות היא עוברת אודיסיאה קטנה ומגלה את האמת המרה על נישואיה, על עצמה ועל סביבתה.

הסוף, כצפוי, טוב, הבחורינה לא רק לומדת להיראות כמו ליידי אנגליה (שכחתי לציין שכל הסיפור מתרחש שם) אלא תופסת לה משהו שווה יותר מהבעל העלוב שלה, באמצע יש חבר טוב הומו, חברה דוגמנית, במאי נחשק ועוד כל מיני דמויות שלא מצויירות יותר מידי לעומק.

עכשיו כשאני כותבת זה נשמע לי כ"כ בריג'יט, אין לי מושג מי היתה קודם אבל אין ספק שלואיז היא הגרסה המכובדת לבריג'יט או שבריג'יט היא גרסת הפרחה ללואיז, בכל מקרה "אלגנטיות" מוצלח הרבה יותר, בעיניי.

עכשיו, אם רק הייתי יודעת ליישם את כל העיצות ולהפוך בעצמי לליידי, הייתי שוקלת אפילו לקנות את הספר

[1] הזכויות לאביבה