אופסילאמבה

בצירוף מקרים חביב קראתי גם אני לאחרונה ספר של סופרת יפנית עכשווית.

מן הכריכה:

אם צעירה, שעובדת במשמרת לילה במפעל לאריזת ארוחות מוכנות בפרברי טוקיו, חונקת למוות את בעלה המכה. אחר כך היא מבקשת מחברותיה לעבודה לסייע לה בהעלמת הגופה. מנהיגת החבורה, שמחפה על הפשע, מסאקו קטורי, היא הלב הרגשי של בריחה. זוהי אחת הדמויות הנבונות וחדות המבט בספרות היפנית בת ימינו.

החיפוש של מסאקו אחר הדרך החוצה מחייה חסרי המוצא מדרבן אותה לנקוט צעדים דרסטיים. דרך הסיפור המורכב אנו נכנסים אל עולמו הקודר של ארגון היאקוזה, המאפיה היפאנית.

נאטסואו קירינו פיתחה הומור שחור בסגנון 'תלמה ולואיז', שמאיר את הדעות הקדומות והלחצים שדוחפים נשים למעשים קיצוניים, ולחברוּת שמחזקת אותן.

המחברת שולחת לשמרנות היפנית הטיפוסית בעיטה חביבה בישבן בכך שהיא מגלה אמפטיה רבה דווקא לדמויות הלא נורמטיביות והבלתי סתגלתניות בחברה היפנית . הספר מנפץ טאבוים ומראה כמויות של חוכמה חן ותושייה נשיים ומרובה בדיאלוגים משעשעים ובעיקר אנושיים כמו הדיאלוג הבא:

יושי הכניסה את הכסף לכיס מכנסיה, וחייכה בהתנצלות. "יש משהו מוזר בעניבה על צווארו של אדם שנחנק למוות, " אמרה והתחילה לפתוח את הקשר. אבל הקשר היה הדוק, ומסקו אבדה את סבלנותה כשראתה את יושי נאבקת בו.

"אין לנו זמן לזה, " אמרה. "מישהו עלול לבוא הביתה בקרוב. פשוט תגזרי את זה וזהו."

"חכי רגע, " אמרה יושי בכעס. "אין לך כבוד למתים? תתביישי!"

"כבוד למתים, " אמרה מסקו כשחלצה את נעליו של קנג'י והכניסה אותן לשקית אחרת. "אני מנסה לחשוב על זה בתור חפץ דומם."

"חפץ? על מה את מדברת? זה בן אדם."

"זה היה בן אדם, אבל עכשיו זה חפץ. כך החלטתי לראות את זה."

"אז החלטת לא נכון," אמרה יושי, וקולה רעד בזעם לא אופייני. "אם זה חפץ, אז מהי האישה הזקנה שאני מטפלת בה?"

"אדם חי, כמובן" אמרה מסקו.

"אני לא מסכימה. אם הברנש הזה כאן הוא חפץ, אז גם חמותי חפץ. וכולנו חפצים - החיים והמתים. אין שום הבדל."

היא כנראה צודקת, חשבה מסקו, מופתעת מעוצמת הדברים. היא נזכרה כיצד פתחה את תא המטען במגרש החניה בבוקר. השחר עלה, ירד גשם, והיא הרגישה מלאת חיוניות....

התיאור של היחסים בין הנשים, מאזני הכוחות השונים ומידת הנאמנות  שלהן אחת לשניה היה בעיני מאד אמין. כל אישה נמצאת בסטטוס משפחתי ומעמדי שונה ובמידה רבה הסטטוס של כל אחת מכתיב לה את מקומה בחבורה.

התיאור של התא המשפחתי מאד הזכיר לי את מה שדיברה עליו הכבשה: פולניות ורגשי אשמה מצד אחד וניכור וחוסר תקשורת מהצד השני.הנשים שם בכל תא משפחתי בעיקר מנוצלות או בלתי נראות.

מומלץ בחמימות רבה, גם כטעימה מהתרבות היפנית העכשווית ובעיקר כי זה ספר מאד מהנה.

ג'וליאנה