אופסילאמבה

עד העונג הבא/אריאל להמן

חייבת לציין שכשהגעתי לספר חשתי רתיעה מסוימת ממנו. אולי כי לא ידעתי כל כך למה לצפות ממנו ואולי כי הדיון במיניות האישה ובפסיכולוגיה שלה נראה לי דיון שגדול עלי בכמה מספרים ולא ידעתי איך אמצא את עצמי בספר.

כשהגעתי לספר שקעתי בו וממש הרגשתי שאני מתידדת איתו.

(למי שרוצה לדעת על מה הספר שיגש לקישור. אני מרגישה שתיאור העלילה על ידי חוטא לספר.)

בין ארבע הנשים בקבוצה למיניות האישה ניתן למצוא את מיטל (ודרכה בעצם התחברתי לספר). מיטל היא אם צעירה שסובלת מעודף משקל של אחרי לידה ומחוסר תשוקה בינה לבין בעלה. ולמעשה מגלים שמדובר בסימפטומים לתחושות יותר עמוקות:

"נעורים הם הדבר האחרון שניתן לייחס לה. הפוריות העניקה לה את שי. הלידה חיסלה באחת את נעוריה. מחיר הולם תמורת המתנה הנפלאה...."

"אינספור המילים הדנות בדיאטה מחטיאות את העיקר. הן עוסקות באוכל, בכוח הרצון, אבל אף פעם אינן מדברות על סימון גבולותיו של הגוף. על ההחלטה היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת. על קווי המתאר של האם הצעירה מיטל.

"ככל שהיא קיימת פחות ככה יש ממנה יותר. גוף מסורבל עם נשמה מכווצת. מי שם לוטשת אליה עיניים מתוך המראה? איך קרה שהלכה לאיבוד בתוך גופה שלה. "

מיטל עוברת בספר תהליכים של גילוי עצמי גם דרך חברותיה לקבוצה שסובלות בצורה אחרת מבעיה דומה ביחס לעצמן.

מצאתי בספר הרבה תחושות נשיות מוכרות. חוסר נינוחות, בעיות של קבלה עצמית, קשר בין מיניות לחרדה ולמוות ומצד שני ליצירה ויצירתיות, געגועים לנעורים ,רצון לאבד שליטה . והמון המון כמיהה למשהו בלתי מושג (אינטימיות לצד זרות).

הדינמיקה הקבוצתית והקשר בין הנשים תופסים מקום קטן בספר ביחס לתיאור ההתנהלות של הנשים והתחושות שלהן כשהן בפועל בסיטואציה מינית וכמובן הבחירות שלהן. ומה שמעניין בה הוא הדרך בה רואות הנשים את עצמן בפרספקטיבה והדרלך בה הן מדברות על החוויה ועל התחושות שלהן.

אני מדמיינת לעצמי את המורכבות של הכתיבה על הנושאים האלה בלי לגלוש לבנאליות מסויימת . אני חושבת שאריאל להמן עמדה במשימה בכבוד

ככל שאני כותבת יותר על חוויית הקריאה שלי אני מרגישה את המורכבות של הכתיבה על הנשוא. אהבתי את הכנות הרבה בספר, ואת העומק הפסיכולוגי שלו.

עוד בנושא: הסרט יחסים פורנוגרפיים עוסק גם הוא בצורה מעניין בנושא המיניות והמפגש בין המינים.

ג'וליאנה