למי שלא מבין למה לעזזאל אני משווה בין סופר זוכה פרס פוליצר לבין סופרת שזהו לה ספרה הראשון התשובה נמצאת בגוף העלילות. או באחת הדמויות שחוזרות ומופיעות אצל שיבון ומופיעה כל הזמן אצל בלאו.
בשני הספרים אנחנו יכולים למצוא את הגולם. בשני הספרים אנחנו יכולים למצוא את הגולם בתקופת השואה. בשני הספרים אנחנו...
טוב נו, נחזור לביקורת.
אני חייב לציין שמדובר בשני ספרים שבניגוד לבדרך כלל לקח לי המון זמן לקרוא אותם. ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי הוא ספר עלילתי ונוח לקריאה אבל לא עד כדי כך נוח שיגרום לי לקרוא אותו ברצף, לא שאי אפשר לסיים שבע מאות ומשהו עמודים ב יום יומיים, זה פשוט שלהפתעתי אי שם בצבצו להם החיים שלי וטענו לזכות קיום. לעומת זאת הספר של שהרה בלאו, יצר לב האדמה, הוא ספר שאני הפסקתי לקרוא למרות שהוא בר סיום תוך פחות מיום. הסיבה היא השנאה העצמית. בשני הספרים הגיבורים מתמודדים עם שינאה עצמית אבל אצל בלאו זהו עיקר הספר. והשנאה שניגרת שם מתלמה אל הסביבה שלה והיחס שלה להורים ולעולם כולו גרמו לי להפסיק לקרוא אותו (ולחזור אליו רק אחרי שבוע כדי לסיים).
הגולם מהווה בשני הספרים סוג של פתרון, גאולה. אצל שיבון זהו המסלול אל החופש של קווואליר (וכשבסוף הספר הוא מגיע אל החופש בחיק המשפחה הגולם הוא רק אפר ועפר בתוך ארון) אצל בלאו (סוג של ספויילר מי שלא מעוניין שידלג) הגולם הוא השעבוד, לכאורה הגולם משחרר את תלמה מהשנאה העצמית שלה ונותן לה משהו לאהוב אבל המחיר שהיא והסביבה שלה משלמים הוא מחיר גבוה מידי. אם אצל שיבון החלום על החזרת הגולם לחיים כדי שהוא יציל את היהודים נמס בסוף, אצל בלאו רואים איזה סיוט היה יכול לצאת ממנו.
נקודה נוספת שקצת צורמת לי בספר של בלאו היא התמה שאומרת שברגע שהאישה נגמלת מהתסכול המיני שלה היא יכולה לאהוב את עצמה, אבל זה משהו שאני אשמח עם מישהו אחר ירחיב עליו את הנושא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
