אופסילאמבה

אחד הדברים שאני אוהב בספרים של רוברט ב פרקר (מלבד הכתיבה) זה שאין קיטש. בשני הספרים האחרונים שלו שקראתי- hundred dular baby ו high profile הסוף הוא לא סוף טוב. ספנסר פותר את התעלומה אבל נכשל במשימה שלו, ג'ס סטון תופס את הרוצח אבל לא את היוזם. בשני הספרים הגיבורים הם אנשים פגומים (ספנסר? פגום? הא?!) והפסיכיאטריה מקבלת תפקיד חשוב בנסיון להבנת היצור האנושי.

דבר נוסף שאהבתי בספר האחרון של ג'ס סטון (high profile) הוא שלמרות שהסופר איחד בין שתי דמויות שלו ויצר בינהן רומן (האמת שלוש כשחושבים על זה  שהפסיכיאטרית של סאני רנדל היא אהובתו של ספנסר) הרומן כושל.

מי שקורא את שני הספרים האלו אחד אחרי השני מוצא מוטיב חוזר של אנשים שנכשלים בגלל כשלון באהבה או אי יכולת להבין אהבה. אצל ספנסר זה קורא בעיקר אצל הדמות ה"רעה" של הסיפור, אצל ג'ס זה קורא גם אצלו וגם אצל סאני.

ולי? לי רק נותר לקנא בכתיבה