אופסילאמבה

בצירוף מקרים חביב קראתי גם אני לאחרונה ספר של סופרת יפנית עכשווית.

מן הכריכה:

אם צעירה, שעובדת במשמרת לילה במפעל לאריזת ארוחות מוכנות בפרברי טוקיו, חונקת למוות את בעלה המכה. אחר כך היא מבקשת מחברותיה לעבודה לסייע לה בהעלמת הגופה. מנהיגת החבורה, שמחפה על הפשע, מסאקו קטורי, היא הלב הרגשי של בריחה. זוהי אחת הדמויות הנבונות וחדות המבט בספרות היפנית בת ימינו.

החיפוש של מסאקו אחר הדרך החוצה מחייה חסרי המוצא מדרבן אותה לנקוט צעדים דרסטיים. דרך הסיפור המורכב אנו נכנסים אל עולמו הקודר של ארגון היאקוזה, המאפיה היפאנית.

נאטסואו קירינו פיתחה הומור שחור בסגנון 'תלמה ולואיז', שמאיר את הדעות הקדומות והלחצים שדוחפים נשים למעשים קיצוניים, ולחברוּת שמחזקת אותן.

המחברת שולחת לשמרנות היפנית הטיפוסית בעיטה חביבה בישבן בכך שהיא מגלה אמפטיה רבה דווקא לדמויות הלא נורמטיביות והבלתי סתגלתניות בחברה היפנית . הספר מנפץ טאבוים ומראה כמויות של חוכמה חן ותושייה נשיים ומרובה בדיאלוגים משעשעים ובעיקר אנושיים כמו הדיאלוג הבא:

יושי הכניסה את הכסף לכיס מכנסיה, וחייכה בהתנצלות. "יש משהו מוזר בעניבה על צווארו של אדם שנחנק למוות, " אמרה והתחילה לפתוח את הקשר. אבל הקשר היה הדוק, ומסקו אבדה את סבלנותה כשראתה את יושי נאבקת בו.

"אין לנו זמן לזה, " אמרה. "מישהו עלול לבוא הביתה בקרוב. פשוט תגזרי את זה וזהו."

"חכי רגע, " אמרה יושי בכעס. "אין לך כבוד למתים? תתביישי!"

"כבוד למתים, " אמרה מסקו כשחלצה את נעליו של קנג'י והכניסה אותן לשקית אחרת. "אני מנסה לחשוב על זה בתור חפץ דומם."

"חפץ? על מה את מדברת? זה בן אדם."

"זה היה בן אדם, אבל עכשיו זה חפץ. כך החלטתי לראות את זה."

"אז החלטת לא נכון," אמרה יושי, וקולה רעד בזעם לא אופייני. "אם זה חפץ, אז מהי האישה הזקנה שאני מטפלת בה?"

"אדם חי, כמובן" אמרה מסקו.

"אני לא מסכימה. אם הברנש הזה כאן הוא חפץ, אז גם חמותי חפץ. וכולנו חפצים - החיים והמתים. אין שום הבדל."

היא כנראה צודקת, חשבה מסקו, מופתעת מעוצמת הדברים. היא נזכרה כיצד פתחה את תא המטען במגרש החניה בבוקר. השחר עלה, ירד גשם, והיא הרגישה מלאת חיוניות....

התיאור של היחסים בין הנשים, מאזני הכוחות השונים ומידת הנאמנות  שלהן אחת לשניה היה בעיני מאד אמין. כל אישה נמצאת בסטטוס משפחתי ומעמדי שונה ובמידה רבה הסטטוס של כל אחת מכתיב לה את מקומה בחבורה.

התיאור של התא המשפחתי מאד הזכיר לי את מה שדיברה עליו הכבשה: פולניות ורגשי אשמה מצד אחד וניכור וחוסר תקשורת מהצד השני.הנשים שם בכל תא משפחתי בעיקר מנוצלות או בלתי נראות.

מומלץ בחמימות רבה, גם כטעימה מהתרבות היפנית העכשווית ובעיקר כי זה ספר מאד מהנה.

ג'וליאנה

אחרי 20 שנות נישואין מחליט בעלה של איקוקו לשנות ממנהגו ולהתייחס ביומנו לחיי המין שלו עם אשתו.

הוא מקווה שהיא תציץ ביומן שלו ותקרא את הדברים כי לדבר איתה על זה הוא לא יכול. במקביל, מתחילה איקוקו גם היא לכתוב יומן. החינוך המסורתי הקפדני שקיבלה מהוריה מושרש אצלה עמוק והיא לא יכולה לדון עם בעלה בנושאים מביכים כמו חיי המין שלהם, והיא פורקת את אשר על ליבה על דפי האורז.

שניהם מכוונים את כתיבתם אחד אל השני אך גם נשבעים שאינם מציצים בעצמם אחד ביומנו של השני...

משחק המניפולציות והעמדות הפנים מסתבך והולך ומצטרפים אליו טושיקו, בתם בשנות העשרים, וקימורה, הצעיר שהם מנסים לשדך לה אך מסתבך גם הוא ברשת.

בעלה של איקוקו, שאינני זוכרת את שמו, ייתכן אפילו שהוא לא מצוין בכלל... מצטייר בהתחלה כמניפולטור הראשי, אך מהר מאוד מתברר לנו שהוא אולי התמים שבחבורה...

הספר נכתב בשנת 1956 ע"י טניזקי, שהיה אז בן 70, ומצליח להיות אירוטי ושערוריתי, ועם זאת לרגע לא גס או פורנוגרפי, כך שהוא הרשים אותי פעמיים – פעם אחת בפני עצמו ופעם אחת בהקשר לתקופתו ולגילו של המחבר.

רבדים רבדים של אמת ושקר, קשרים וסודות, תשוקות ואשליות, שאם תרצה או לא תרצה, יגעו גם בך ובמחשבותיך הכמוסות ביותר.

מומלץ בחום גבוה (שמעתי מישהו אומר את זה ברדיו וזה הצחיק אותי... אומרים "מומלץ בחום רב", לא?)

הרהורים שכאלה:

אני ממש לא.

אני קלאמזי כזו, תמיד מפילה משהו, או נופלת בעצמי, או שנופל לי הכובע מהראש, ואני מתלכלכת כשאני אוכלת, כמעט כל יום, ובעבודה בכלל אני מתלכלכת המון, ואף פעם אני לא יודעת איזה איפור מתאים לאיזה בגד, או בכלל להתאפר, שלא לדבר על לסדר גבות (אני מאוד אוהבת אותן מסודרות אבל כשגרים בקיבוץ ואין 10 קוסמטיקאיות במרחק יריקה זה קצת מסובך לשמור עליהן ככה) וכדומה.

גם גדלתי בבית של בנים, יש לי רק אחים ואמא שלי אומנם יותר מסודרת ממני אבל לא היתה משהו באחוות נשים, כל עוד היא שלטה בזה השיער שלי היה מסופר קצוץ, בעצם גם שלה רוב השנים מסופר ככה, היא אף פעם לא לקחה אותי לקנות איפור, או למדה אותי איך להתאפר, היא היתה מאפרת אותי בפורים, וזהו.

אולי בגלל זה, ואולי בגלל שאנחנו לא גרים באירופה, היה לי קשה להבין הרבה מהמושגים שהסתובבו ב"אלגנטיות", הספר שקראתי בשבת האחרונה, היו שם יותר מידי הגדרות של סוגי בגדים ובדים ונעליים ומאיפה לי לדעת בכלל מה זה תיק מעור תנין?

אבל למרות הקושי הטכני הקטן הזה, הספר היה מקסים, ואלגנטי, ומשעשע, וקליל, מעל ספר טיסה, אבל רק בקצת, נוסחתי, אבל לא יותר מידי, מלא עיצות אבל לא ספר הופ מצאתי[1], ספר מרתק לשבת אבל נראה לי שעוד שנה-שנתיים אני לא לגמרי אזכור מה היה בו.

העלילה:

לואיז, בחורה צעירה ונשואה קולטת פתאום שאין לה שמץ של סטייל ובמקרה נתקלת בספרון ושמו "אלגנטיות" (לפי מה שכתוב בהתחלת הספר מדובר בספרון אמיתי בהחלט שהיווה את ההשראה לספר כולו), הספרון מלמד אותה (ואותנו הקוראים) מהי אלגנטיות אמיתית ואיך משיגים אותה, תוך כדי החיפוש אחר האלגנטיות היא עוברת אודיסיאה קטנה ומגלה את האמת המרה על נישואיה, על עצמה ועל סביבתה.

הסוף, כצפוי, טוב, הבחורינה לא רק לומדת להיראות כמו ליידי אנגליה (שכחתי לציין שכל הסיפור מתרחש שם) אלא תופסת לה משהו שווה יותר מהבעל העלוב שלה, באמצע יש חבר טוב הומו, חברה דוגמנית, במאי נחשק ועוד כל מיני דמויות שלא מצויירות יותר מידי לעומק.

עכשיו כשאני כותבת זה נשמע לי כ"כ בריג'יט, אין לי מושג מי היתה קודם אבל אין ספק שלואיז היא הגרסה המכובדת לבריג'יט או שבריג'יט היא גרסת הפרחה ללואיז, בכל מקרה "אלגנטיות" מוצלח הרבה יותר, בעיניי.

עכשיו, אם רק הייתי יודעת ליישם את כל העיצות ולהפוך בעצמי לליידי, הייתי שוקלת אפילו לקנות את הספר

[1] הזכויות לאביבה

כשאני ניגשת לספר בלשי העלילה הבלשית היא משנית בעיני. מעניין אותי הרבה יותר המפגש בין הפונים לבלש לבלש . במפגש טוב כזה הנזקקים לשירותי הבלש מביאים סיפור שנוגע בפרטים בביוגרפיה של הבלש. מפגש כזה מצאתי בספר "מקרים אבודים" של קייט אטקינסון.

בגב הספר:

אוליביה לנד בת השלוש נעלמה לפני 35 שנה ללא עקבות. כעת, עם מות אביהן, מבקשות אחיותיה לפתוח את התיק; לורה ואייר בת ה-18 נרצחה לפני עשר שנים. הרוצח מעולם לא נתפס ואביה ממאן להינחם; ושירלי מוריסון, דודתה של תינוקת שהיתה עדה לרצח אביה, מחפשת את אחייניתה - אחרי 25 שנים.

במהלך קיץ חם אחד בקיימברידג', שוכרים כולם את שירותיו של הבלש הפרטי ג'קסון ברודי. וכך נשאב ברודי - שבעצמו מנסה להתאושש מגירושים כואבים וחולם לפרוש, ובהקדם, לכפר קטן בצרפת - למערבולת של סודות משפחתיים וטראומות עבר.

כל אחת מהפרשיות היא עלילה פסיכולוגית מורכבת בפני עצמה, ושלושתן מצטלבות בדרכים בלתי צפויות ויוצרות רומן עשיר באירוניה ובחמלה.

אהבתי במיוחד את תיאור היחסים הכואב במשפחת האחיות לנד

"רוזמרי, אמא שלהן, אמרה שחבל שאוליביה לא יכולה להישאר בגיל הזה לנצח כי היא כל כך שובת לב. הן מעולם לא שמעו אותה אומרת דבר כזה על אף אחת מהן. הן לא ידעו אפילו שמילה כזאת קיימת באוצר המילים שלה, שהיה מוגבל בדרך כלל לפקודות חדגוניות כגון: "בואי הנה, תלכי מכאן, תהיי בשקט," והשכיחה מכולן - "תפסיקי עם זה." לפעמים היתה נכנסת לחדר או מופיעה בגינה, נועצת בהן מבט רושף ואומרת, "לא משנה מה אתן עושות, אל תעשו את זה," ואז היתה פשוט מסתלקת משם ומותירה אותן עם תחושה מרירה שנעשה להן עוול גם אם במקרה נתפסו על חם באמצע איזה מעשה קונדס שסילביה נהגה להמציא. "

המשפחות מהן הגיעו קרבנות הרצח הן משפחות כואבות ופצועות עוד לפני שהתרחש הרצח. יש בשני מקרים אחיות מועדפות, יש אם הסובלת מדיכאון אחרי לידה ומחושת החמצה וחוסר הגשמה שמובילה לרצח בעלה , יש אב אלמן שקשור מאד לאחת מבנותיו (הנרצחת כמובן) ועוצר את חיו לאחר רציחתה.

הבלש ג'קסון ברודי חושש לאבד את ביתו וגם מהתבגרותה המואצת בדומה לאב הקשור לבתו, גם לו הייתה אחות נעדרת וחלומות לא ממומשים. התחושה היא שהוא במצב של עצירה ותקיעות בחיו ממש כמו הפונים אליו.

הספר לא נקי מתבניתיות מסויימת ומי שעלילת המתח היא המרכזית  בשבילו עשוי להתאכזב כי רוב הפתרונות לא מפתיעים במיוחד

נראה לי שהדגשתי מדי את העצב בספר.. הוא עגמומי אבל לא מדכא .הוא כתוב יפה ומתאר ברגישות רבה קשרים משפחתיים, בחירות של אנשים בחיים, ודווקא הדמויות הנעדרות מתוארות כדמויות מלאות חיים ואהבה יותר מהדמויות המנסות לפענח את היעלמותן.

המלצה של ג'וליאנה