אופסילאמבה

למי שלא מבין למה לעזזאל אני משווה בין סופר זוכה פרס פוליצר לבין סופרת שזהו לה ספרה הראשון התשובה נמצאת בגוף העלילות. או באחת הדמויות שחוזרות ומופיעות אצל שיבון ומופיעה כל הזמן אצל בלאו.

בשני הספרים אנחנו יכולים למצוא את הגולם. בשני הספרים אנחנו יכולים למצוא את הגולם בתקופת השואה. בשני הספרים אנחנו...

טוב נו, נחזור לביקורת.

אני חייב לציין שמדובר בשני ספרים שבניגוד לבדרך כלל לקח לי המון זמן לקרוא אותם. ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי הוא ספר עלילתי ונוח לקריאה אבל לא עד כדי כך נוח שיגרום לי לקרוא אותו ברצף, לא שאי אפשר לסיים שבע מאות ומשהו עמודים ב יום יומיים, זה פשוט שלהפתעתי אי שם בצבצו להם החיים שלי וטענו לזכות קיום.  לעומת זאת הספר של שהרה בלאו, יצר לב האדמה, הוא ספר שאני הפסקתי לקרוא למרות שהוא בר סיום תוך פחות מיום. הסיבה היא השנאה העצמית. בשני הספרים הגיבורים מתמודדים עם שינאה עצמית אבל אצל בלאו זהו עיקר הספר. והשנאה שניגרת שם מתלמה אל הסביבה שלה והיחס שלה להורים ולעולם כולו גרמו לי להפסיק לקרוא אותו (ולחזור אליו רק אחרי שבוע כדי לסיים).

הגולם מהווה בשני הספרים סוג של פתרון, גאולה. אצל שיבון זהו המסלול אל החופש של קווואליר  (וכשבסוף הספר הוא מגיע אל החופש בחיק המשפחה הגולם הוא רק אפר ועפר בתוך ארון) אצל בלאו (סוג של ספויילר מי שלא מעוניין שידלג) הגולם הוא השעבוד, לכאורה הגולם משחרר את תלמה מהשנאה העצמית שלה ונותן לה משהו לאהוב אבל המחיר שהיא והסביבה שלה משלמים הוא מחיר גבוה מידי. אם אצל שיבון החלום על החזרת הגולם לחיים כדי שהוא יציל את היהודים נמס בסוף, אצל בלאו רואים איזה סיוט היה יכול לצאת ממנו.

נקודה נוספת שקצת צורמת לי בספר של בלאו היא התמה שאומרת שברגע שהאישה נגמלת מהתסכול המיני שלה היא יכולה לאהוב את עצמה, אבל זה משהו שאני אשמח עם מישהו אחר ירחיב עליו את הנושא. 

עד העונג הבא/אריאל להמן

חייבת לציין שכשהגעתי לספר חשתי רתיעה מסוימת ממנו. אולי כי לא ידעתי כל כך למה לצפות ממנו ואולי כי הדיון במיניות האישה ובפסיכולוגיה שלה נראה לי דיון שגדול עלי בכמה מספרים ולא ידעתי איך אמצא את עצמי בספר.

כשהגעתי לספר שקעתי בו וממש הרגשתי שאני מתידדת איתו.

(למי שרוצה לדעת על מה הספר שיגש לקישור. אני מרגישה שתיאור העלילה על ידי חוטא לספר.)

בין ארבע הנשים בקבוצה למיניות האישה ניתן למצוא את מיטל (ודרכה בעצם התחברתי לספר). מיטל היא אם צעירה שסובלת מעודף משקל של אחרי לידה ומחוסר תשוקה בינה לבין בעלה. ולמעשה מגלים שמדובר בסימפטומים לתחושות יותר עמוקות:

"נעורים הם הדבר האחרון שניתן לייחס לה. הפוריות העניקה לה את שי. הלידה חיסלה באחת את נעוריה. מחיר הולם תמורת המתנה הנפלאה...."

"אינספור המילים הדנות בדיאטה מחטיאות את העיקר. הן עוסקות באוכל, בכוח הרצון, אבל אף פעם אינן מדברות על סימון גבולותיו של הגוף. על ההחלטה היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת. על קווי המתאר של האם הצעירה מיטל.

"ככל שהיא קיימת פחות ככה יש ממנה יותר. גוף מסורבל עם נשמה מכווצת. מי שם לוטשת אליה עיניים מתוך המראה? איך קרה שהלכה לאיבוד בתוך גופה שלה. "

מיטל עוברת בספר תהליכים של גילוי עצמי גם דרך חברותיה לקבוצה שסובלות בצורה אחרת מבעיה דומה ביחס לעצמן.

מצאתי בספר הרבה תחושות נשיות מוכרות. חוסר נינוחות, בעיות של קבלה עצמית, קשר בין מיניות לחרדה ולמוות ומצד שני ליצירה ויצירתיות, געגועים לנעורים ,רצון לאבד שליטה . והמון המון כמיהה למשהו בלתי מושג (אינטימיות לצד זרות).

הדינמיקה הקבוצתית והקשר בין הנשים תופסים מקום קטן בספר ביחס לתיאור ההתנהלות של הנשים והתחושות שלהן כשהן בפועל בסיטואציה מינית וכמובן הבחירות שלהן. ומה שמעניין בה הוא הדרך בה רואות הנשים את עצמן בפרספקטיבה והדרלך בה הן מדברות על החוויה ועל התחושות שלהן.

אני מדמיינת לעצמי את המורכבות של הכתיבה על הנושאים האלה בלי לגלוש לבנאליות מסויימת . אני חושבת שאריאל להמן עמדה במשימה בכבוד

ככל שאני כותבת יותר על חוויית הקריאה שלי אני מרגישה את המורכבות של הכתיבה על הנשוא. אהבתי את הכנות הרבה בספר, ואת העומק הפסיכולוגי שלו.

עוד בנושא: הסרט יחסים פורנוגרפיים עוסק גם הוא בצורה מעניין בנושא המיניות והמפגש בין המינים.

ג'וליאנה