בדר"כ אחת היא הזהות של האדם בחברה ואחת היא זהותו של האדם כשהוא לבד או עם המשפחה.
אצלי זה שונה משום מה. לי יש שתיים שונות לחלוטין.
משו נדפק בי והשתניתי. ולפי דעתי לרעה.
חלק רואים אותי כירדן השקטה שבקושי מדברת, אולי בוהה באנשים ואפשר לומר אוויר.
וחלק רואים את ירדן האמיתית. הילדה שמשתוללת ומשתגעת כשצריך, זאתי שתנהיג ותתרום כשצריך, זאת שתגיד את מה שהיא רוצה בלי לחשוב פעמיים- אפילו אם זה פוגע במישו, זאת שתיצור לעצמה את קבוצת החברים שלה ותרגיש שייכות ונוחות בה.
אז מה קרה לי?
זה באמת הגיוני שדבר מטומטם אחד מפצל אותי לשניים?
הרי אני לא מרגישה בנוח שם. אין צורך לומר משו מעבר...אני פשוט לא שייכת. אבל אי אפשר לעזוב, אחרי כל כך הרבה שנים.
אני מנסה, אולי זה לא נראה ככה אבל אני מנסה. אני רואה את כל המזויפים, הצבועים, השקרנים. יש את הקבוצות ויש את האנשים. זה פשוט לא אני.
אני לא מאלה שישתו כדי שיכירו בהם כנרקומנים.
אני לא מאלה שישקרו ויזייפו את עצמם כדי שיראו שאני שם.
אני לא מאלה שיחוללו מהומות.
אני מאלה שסוללים לעצמם את הדרך בשקט. אלה שלא יפגעו באף אחד בדרך. אלה שיהיו עצמם כל הדרך בלי זיוף ובלי סצנות.
אז למה זה לא קורה לי פה?
למה השתניתי להיות הדבר הקטן וחסר העמוד שדרה הזה.
אני יודעת שאני מסוגלת ליותר ויש כאלה שרואים את זה. יש את האנשים שרואים איזה מן בנאדם אני. הם פשוט האנשים שלא מסתכלים קודם איך אני לבושה ואם אני שותה ויוצאת למועדונים.
ניתן לומר עליי שאני חננה. ניתן לומר עליי שאני מגניבה. הרבה דברים ניתן לומר עליי.
אבל פה זה פשוט לא יוצא החוצה.
אני שקועה בתוך עצמי, בתוך הבועת מגן שיצרתי לעצמי, ואני לא יודעת איך לפוצץ אותה.
אני צריכה עזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
