גחלילית

יש אנשים שאומרים שכשקשה לך, תכתוב. תוציא את כל הכעסים, הרגשות והערבוביה שיש לך בלב החוצה, בכתב. אבל האנשים האלה לא אומרים כמה שזה קשה, ארוך ומייגע.

אני יושבת מול המסך והמילים לא יוצאות. אני כותבת ומוחקת את אותו המשפט שוב ושוב ושוב, לא יודעת איך להתחיל לספר את כל תחושותיי והמועקה הגדולה שיש לי על הלב.

בואו נתחיל בזה שקוראים לי ירדן, אני לפני גיוס ואני אבודה לחלוטין.

הדבר העיקרי שיושב לי על הלב זו להקת המחול שאני בה מאז שאני זוכרת את עצמי.

"קוראים לי רן, אני אהיה הכוריאוגרף שלכם בשנים הבאות. אני כבר מזהיר אתכם שאני הולך לצעוק, והרבה." הכוריאוגרף הג'ינג'י ישב מולנו והסביר לנו איך הלהקה עובדת. אנחנו נקראים להקת העתודה, ומעלינו ישנה להקה גדולה יותר שנקראת האפרוחים. החזרות מתקיימות פעמיים בשבוע שעתיים כל יום. יהיו לנו מדריכות, מאיה ואורלי, אשר יעשו לנו חימום, ילמדו אותנו ריקודים ויכינו אותנו לקראת מופע הסיום הגדול.

אני, בתור ילדה בת 11 מתרגשת במיוחד. אני רוקדת כבר שנתיים במרכז הקהילתי והלהקה הזו היא צעד משמעותי בחיי. השינוי הזה, לכוריאוגרף מקצועי, סגנון שונה לגמרי ממה שאני מכירה, מקום אחר, ילדים חדשים, השינוי הזה יעשה לי טוב.

נכנסתי ללהקה עם אחת מחברותיי הטובות ביותר, שי. שי היא ילדה ג'ינג'ית גבוהה ורזה. יש לה אישיות מיוחדת נקרא לזה. היא ילדה קצת לא נעימה כשהיא רוצה אבל בתור ילדות בנות 11 זה לא הפריע לי בזמנו.

"היום תעשה לכם חימום גל מהאפרוחים" רן אמר. הגיעו אלינו לחזרה היום כמה ילדים מהלהקה הגדולה יותר. רן ישב וצחק איתם בזמן שגל העבירה לנו חימום. מאותו יום החלטתי שאני רוצה להיות כמוהם. נדרתי נדר לעצמי שאני את הלהקה הזו לא עוזבת לא משנה מה. אני רוצה להגיע עד הסוף, עד שאני אהיה בת 18 ואז איאלץ לעזוב בשל הצבא.

באותו יום החלטתי שאני רוצה להיות מדריכה צעירה, או בשם המקוצר מד"צית. החלום היחידי שהיה לי מאז שאני זוכרת את עצמי.

השנה הראשונה ללהקה עברה די מהר. עם חברים חדשים בלהקה וחברים ישנים בביה"ס הסתדרתי יפה מאוד. הייתי מבין הרקדניות המובילות, קיבלתי כמה וכמה "מצטיינת" בחזרה. נהניתי מהחזרות, מההופעה הראשונה ומהופעת הסיום הגדולה. השנה הסתיימה לאחר שהופענו בפסטיבל כרמיאל, פסטיבל הריקודים השנתי. הגענו ליום אחד שבו הופענו באצטדיון גדול, השתכשכנו בבריכה ואכלנו הרבה.

"נחשי מי מצטרפת ללהקה שלך? תמר" אמא אמרה לי לפני תחילת השנה. תמר היא חברת ילדות שלי. אנחנו מכירות בגלל האחיות הגדולות שלנו שנפגשו בגן. מאז שתי המשפחות התחברו באופן מיידי והקשר נוצר מיד. אני לא אהבתי את תמר. היא הייתה קוטר ומציקה בתור ילדה קטנה, ככה שהעובדה שאצטרך לראות אותה הרבה יותר לא הייתה משמחת עבורי. מעט מאוד ידעתי אז, לא ציפיתי שתמר תהפוך לאחת החברות הכי טובות שלי עד היום. אבל חוץ מתמר הגיעו הרבה ילדים חדשים ללהקה, ששמה שונתה לאפרוחים. לכן, בשנה הזו הכרתי הרבה חברים חדשים, אך בעיקר את מאיה ועידן. מאיה, ילדה ג'ינג'ית רזה יתר על המידה עם משקפיים וגשר, ועידן, ילד משקפופר שחיף גם הוא עם גשר גם כן. שניהם היו מאוד סימפטיים ואיתם כבר התחלנו ליצור קבוצה קטנה של חברים. גם פה לא ציפיתי שאיתם אני אשמור על קשר עד היום, אפילו שעידן באיטליה ומאיה גרה במרחק מה ממני.

בתחילת השנה רן הודיע לנו שהוא בוחן לסולו לריקוד "פסטי". ברגע ששמעתי על זה התחלתי לעבוד. במשך תקופה ארוכה כל מה ששמעו בבית שלי היה השיר פסטי בקולי קולות. התאמנתי על הסולו כל כך קשה שאפילו אחי הקטן כבר ידע אותו בעל פה.

יום הבחינה הגורלי הגיע ונבחנו לסולו עוד כ10 בנות. השיר התחיל, והבנות רקדו, אני ביניהם.

"כולכן מקסימות, אבל רק אחת יכולה להיות פסטי. לחצי הגמר עברו....."

כשהוא לא קרא בשמי זה פגע. כל העבודה הקשה, המאמצים, כולם הלכו לטמיון. היום אחרי שבע שנים אני מבינה למה לא אני הייתי זו שעשתה את פסטי. אבל זה עדיין כואב.

אמנם זה היה הסולו הראשון שלא התקבלתי אליו, אבל זה גם לא היה האחרון. במהלך כל שנותיי בלהקה הזו ניסיתי להתקבל לארבעה סולואים משמעותיים. מתוכם לא העפלתי אפילו לחצי גמר.

אז נכון, לא הייתי הרקדנית הכי טובה. אבל לא וויתרתי. וזו תכונה שאני אוהבת בעצמי. לא משנה כמה כאב ספגתי בלהקה הזו, עדיין המשכתי ודבקתי בה עד הסוף.

נקודת השיא היחידה שלי בלהקה הייתה כשהייתי בת 15. רן בישר לגדולות שבלהקה שאנחנו עוברות ללהקה הגדולה יותר, לנעורים. אני הייתי שבורה. הרגשתי כאילו האדמה היציבה שעליה עמדתי בארבע השנים האחרונות מתמוטטת ואין לי איך למנוע את זה. ידעתי שהיום הזה יגיע, הרי הייתי הכי גבוהה בלהקה שלי. אבל לא ציפיתי שהזמן למעבר יגיע כל כך מהר.

השנה החמישית שלי בלהקה הייתה השנה הכי קשה אבל גם הכי טובה שהייתה לי בלהקה. במהלך כל השנה רקדתי בשתי להקות, יחד עם עוד חמש בנות. רן טרטר אותנו מלהקה ללהקה ולא הניח לנו לרגע. כמות השיחות שיזמתי איתו באותה שנה הייתה יותר גדולה מכמות השיחות שהיו לי איתו מאז שהכרנו.

אמנם החזרות היו קשות, השילוב לא היה טוב והפרידה עוד יותר קשה, בסוף השנה רקדתי מספיק ריקודים והפקתי את המרב משתי הלהקות. זו הייתה השנה הכי טובה שלי, רגע השיא שלי בלהקה. נהניתי מהחברה בשתי הלהקות, יצרתי שתי קבוצות חברים קרובות, קבוצת השמינייה הרוקדת וקבוצת המנודות. את השמינייה הרוקדת הקמנו בגלל שמתוך קבוצת החברים הקרובה שלי באפרוחים כמה החליטו לפרוש. לכן, החלטנו להקים קבוצה שתיפגש פעם ב על מנת לשמור על קשר. כך שמרתי על קשר עם שמשון, נמרוד בשם האמיתי ילד מוכשר עם שיער מעלף, תמר, אופיר, ילדה מופרעת עם יכולת חברתית מופלאה ועוד. היינו שמונה ונותרנו שישה, שזה מכובד מאוד.

קבוצת המנודות הייתה שש הבנות כולל אני שעברו להקות. במהלך החזרות הקשות, החיבור היה הכרחי. הצורך להזדהות עם מישהו ולקבל הזדהות חזרה היה מיידי. מתוך השש, נותרנו שלוש שהמשיכו שנה אחרי זה בלהקה, אני לחמן וענבר. שלושתנו גם סיימנו את הלהקה ביחד. הקשר נוצר ונותק אבל בסופו של יום, הידידות והזכרונות עדיין שם.

את השנתיים הבאות בלהקה העברתי בבכי, כאב, סבל וחוסר חשק. כן זה נשמע רע, וזה היה רע. הרגשתי לא קשורה בלהקה החדשה אליה נכנסתי. התגעגעתי לתקופות הקודמות ופשוט לא יכולתי להמשיך הלאה. הילדים לא היו מקבלים במיוחד, לריקודים לא ממש הוכנסתי, מרקדנית בינונית הפכתי לאחת הגרועות. בקיצור, הרגשתי נאחס. את השנתיים האלה אני מעדיפה לשכוח ולהדחיק. בנוסף לכל הסבל והכאב שחשתי, הצטרף לזה החלום שלא התגשם. החלום להיות מד"צית התפוצץ לרסיסים. בזמן שאני סבלתי בשקט אחרים קיבלו את ההזדמנות והתפתחו למד"צים, ביניהם ענבר ולחמן.

ניסיתי לחפות על החוסר הזה וקיבלתי תפקיד אחר בלהקה, אחראית תלבושות. ניסיתי להתקדם, להתפתח ולהוציא מעצמי דברים. אבל נחסמתי ובזבזתי שנתיים יקרות.

והנה הגענו לשנה האחרונה. בשנה הזו כל הלהקה, שניסיתי כל כך להיכנס ולהתקדם בה, התפרקה. חזרנו ללהקה הצעירה יותר, לחברים שלי. אבל זה לא היה אותו הדבר. כולם התקדמנו בעוד אני נותרתי מאחור. כן מבחינת מקומות רן פירגן לי, כי בכל זאת, שנה אחרונה.

אבל יכולתי להרגיש שזה לא היה מרצון. לא הייתי מספיק טובה בשבילו והוא בלית ברירה נתן לי מקומות בינוניים במקום לתקוע אותי מאחורה. נכון לא הייתי טובה, אבל ישנה מעט אשמה אצלו. אני לא אומרת שהוא אשם בהכל, זה ברור שלא. אבל העובדה שבמשך שנתיים סבלתי כל כך הרבה מבחינה חברתית ומבחינה מקצועית לקחה אותי אחורה. אז כן בשנה האחרונה הרגשתי בשמיים. חזרתי לחברות הטובות שלי, קיבלתי כמה חברות חדשות. אבל היה חוסר, עדיין יש חור בלב.

זכיתי לנאום הסופי שלי. נאום שכתבתי לבד והקראנו אותו כולנו. הרגשת גאה בעצמי, אחרי כל כך הרבה שנים. הרגשתי גאה שלא וויתרתי והגעתי לרגע הזה, לרגע בו אגיד תודה ואסיים יפה. אבל לא משנה כמה אני אדבר, הסוף לא יגיע.

לא קיבלתי שום תודה על כל השנים הללו. על כל ההשקעה הרבה שנתתי ללהקה הזו, עם זה מבחינת תלבושות ועם זה דברים אחרים. לא קיבלתי את סגירת המעגל אותה כל כך רציתי. ואני כנראה גם לא אקבל.  כל השנים האלה, של בכי בלתי פוסק, כאב וחור בלב שלא נסתם. אני לא אגיד שזה לא היה שווה את זה. הרגע ההוא, הרגע הקטן ההוא, שעליתי לבמה ואמרתי את מילותיי האחרונות בלהקה אחרי שמונה שנים של ריקודים, הרגע הזה היה שווה את הכל. אבל עדיין חסר משהו, ותמיד יהיה חסר.

זכיתי בחברים רבים, חוויות שונות, זכיתי להופיע על הבמות הכי מכובדות בארץ, להכיר רקדנים מכל העולם. אבל הפסדתי גם הרבה. הפסדתי כמה שנים מחיי על ניסיונות בלתי פוסקים לזכות בתשומת ליבו של אדם אחד מרכזי, הפסדתי דמעות רבות שירדו בגלל האכזבות שחזרו שוב ושוב והפסדתי הזדמנות לנסות לעשות משהו אחר עם עצמי, להתפתח בתחום אחר של ריקוד.

אבל אפילו אחרי כל הכאב והסבל המלווים בשמחה וחוויות אני יודעת שאם תהיה לי אפשרות אחרי הצבא או אפילו במהלך הצבא לבוא ולעשות את הכל מחדש, אני לא אוותר עליה. ואני אמשיך, אפילו שזמני לפרוש היה לפני כמה שנים טובות.