Velvet Tears

אתמול היה דרמ"צ(: היה ממשממשממש כיף.

קשה וכיף באותה מידה.

ובסוף הם עלוP: לפחות זה. וזכינו מקום ראשון בתלבושות והם עוד שניה בכו שהם לא זכו מקום ראשון בשיר..

תמונות מהסיור לאומנות שהיה לפני שנים.

ביטלו לנו את כל הדברים ולא היה איפה לצלם אז אני ושירה התלהבנו והצתלמנו באוטובוסP:

ממש קטנות כי הפלא של שירה דפוק ממש.

צל שלנו(: חן-אני-דרה-שירה P

: המנורות הממש מגניבות שלפי דעתי היו הרבה יותר יפות מהתצוגה השניה שראינו. 

אני ושירה. רגעי חרפון קשים. אהאהא מתה עלייך בובה.3333333333>

חן ישנה באוטובוס ומוצצת אצבעXDD

  אני וחן(: ב8 שעות שחיכינו להיכנס למוזיאון><

"יוווו יובל את כלכך אומנותית! עם הכובע והפסים! רואים שהיית בסיור של מגמת אומנות!"

XDDDDDDD

לא אמרתי לך כלום כי זה באמת לא עקרוני.

היה כואב לי קצת ואח"כ זה היה עובר.

ואני בכלל לא יודעת אם מגיע לי יחס אחר מזה,

אולי זו הסיבה העיקרית.

אני רוצה לשנות את זה. כי זה באמת נמאס כבר.

וכשזה לא מצליח זה מתסכל, נורא.

וזה לא כיף לי להיות ככה. אני לא נהנית מזה, אני רק סובלת.

אני פשוט לא מצליחה לשנות את ה'גישה' או את 'מה שאני מאמינה בו' כי הרבה יותר פשוט להתחיל להאמין במשהו במטפטף לך לאטלאט למוח מאשר לקחת יום אחד ולהפסיק הכול ולהתחיל לחשוב דברים מנוגדים. גובל בבלתי אפשרי.