לפתע אני מוצאת את עצמי חושבת, מה היה קורה אם הכול היה איך שאני רוצה?
הרי מה שלא יהיה לא יספק אותי. אולי לא שווה להתאמץ?
בכל מקרה ומצב אני הרי אמצא על מה להתלונן, ומה שגוי, לא נכון והרוס.
אז בשביל מה להוציא את כל הכוחות שממילא המלאי שלהם מתכלה?
אולי שווה לנתב את פרץ הכוחות להשקעה שתניב יותר? שאולי 'תתקן' את המעוות, את החשיבה העקומה.
ואולי לא.
הרי הסיכויים שאני אצליח בכל אחד מהמצבים שואפים ל0.
אולי אמא כן צודקת, אם אני אפסיק להגיד שאני לא אצליח כל הזמן אני כן אצליח.
אבל בשביל זה צריך לשנות את החשיבה. ושם אני לא אצליח.
אבל שום דבר לא יספק,
בור ללא תחתית.
הלוואי והייתי מצליחה לעשות את זה.
לאהוב באמת.
הכול בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון.
חוץ ממני.
שוב אני משמידה את הכול.
וכצפוי, החפץ הזה רק מחליף אובססיה אחת באחרת.
חלום בלהות,
זה הרי ברור ששוב הוא חוזר כמו בומרנג.
אבל למה בעצם ציפית ילדה טיפשה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
