זהו זה... אהבות

ראיתי השבוע שלושה סרטים.  הראשון, סרט פעולה מעולה 'המבוקש', סרט מהסוג שבני ואני נהנים עד מאוד לראות.  אנג'לינה ג'ולי (מעט אנרקסית הפעם אבל תחת מעולה) מרדפי מכוניות, יריות עם ציוד הנדסי כבד ותקריבים של נחלי דם מה שמזכך את נפשנו ומרענן את השרירים המתוחים בעקבות שבוע לא קל בעבודה ובלימודים. 

הסרט השני היה 'קונג פו פנדה', נכון, סרט מצויר, אבל חביב ומשעשע ועשוי מלאכת אמן.  סרט נחמד ומצחיק ואפילו אמרה אחת מתוכו, ממש אהבתי ומיד אימצתי לי.  הרי היא לפניכם:   The past is gone, the future is unknown, but the present my friend, is a gift; that's why they call it - PRESENT

הסרט האחרון הוא 'וואלי'.  אף זה סרט אנימציה אך זה הותיר אותנו בפיות פעורים.  סיפור יוצא מהכלל, מציאותי ועדכני.  הביצוע של פיקסאר היה לדעתנו המנוסה (בני ואני), הטוב שראינו אי פעם, ממש פריצת דרך בחינת האנימציה, הביצועים והאיורים המדהימים.  סרט סוחף שריתק אותי למקומי, לב הולם ומעורבות טוטאלית במה שקרה על המסך.  הסרט מתאר את הרפתקאותיו (גם רומנטיות..) של רובוט קטן שהאנושות הותירה אחריה לנקות את כדור הארץ מוצף האשפה.  לא אקלקל לכם את הסרט ולא אספר לכם אם הסוף היה טוב או רע.. אבל אני ממליץ בחום, עשו לעצמכם טובה וראו את הסרט.  הוא ראוי במיוחד למבוגרים, אם כי כמובן שצירוף צאצאים מכל גיל, לצפיה בסרט, יכול רק להוסיף לחוויה..

סיפור חיה של אישה מקסיקנית ויותר מזה סיפור של פינה בבאחה קליפורניה.  מקום של ניגודים בין מזג לטיני וטרופי, תשוקות נוטפות מהאוויר וחיים ללא מעצורים, מדבר לוהט מול מים כחולים מלאי חיים.  סיפורה של אישה המפלסת את דרכה משכונות העוני אל ההצלחה כפי שהיא רואה אותה ובמהלך חייה מתבוננת סביבה ורואה לעומקם של אנשים ואירועים.  גיבורת הסיפור עסיסית, חריפה ומלאה תובנות כבר משחר נעוריה.  אהבתי במיוחד את הקטע הבא:

"אף שלא ידעתי את זה אז,היום אני מבינה שעדינות מסוכנת יותר מאלימות, מייסרת יותר מבושה.  היא עוררה בגופי הצעיר ייאוש וכמיהה שאיימו לכרסם את כולי מבפנים.

...יש גברים מבוגרים שעדיין לא עשו את החיבור.  המסוכנים שבהם מנצלים את העדינות לתועלתם - אלה שמבינים את כוחה המפתה של מילת נועם וליטוף עדין שניתנים הרחק מהמיטה וכאילו בלי שום קשר אליה.  הם מכירים את הכוח של לחישה ושל מגע קל שבקלים, כזה שאישה מתרוממת כדי להתקרב אליו.  דבר פשוט כמו להסיר בעדינות פירור מן הפנים, להתוות את קו הלסת בעזרת גב האצבע.  אולי טוב שרבים אינם מבינים את העוצמה והסקס של העדינות.

זאת החולשה שלי.

ידעתי שלא ארשה לשום טיפוס דוחה כמו אוסקר לדחוף את הנאגלס העירומות שלו אלי בסמטה מסריחה; אבל אם מישהו יעמוד לידי בשקט, יניח בקלילות כף יד פתוחה וחמה על אמצע הגב שלי וינשק אותי לאט^-לאט כדי שאוכל להרגיש את השפתיים שלו על המצח הרבה זמן אחרי שהן ניתקו מעורי, אם מישהו היה מתהלך איתי בדרכים עדינות שכאלה..."

או למשל היא מהרהרת יום אחד משכבר הצליחה ושוב עמדה בפני זעזוע גדול בחייה:   "ברגע שהבטן שלך מלאה, את מגלה שיש המון סוגי רעב. כל אחד יותר מסובך מהקודם"

כתבה דונה מ' גרשטן, תרגמה ללא התעלות עידית שורר בהוצאת ספריית מעריב

בסין יש אזור שנקרא ארץ המוסו, על גבול סין-טיבט, ארץ המוסו גם נקראת "ארץ הבנות" שכן זו חברה מטריאכלית מאוד ייחודית.  בתרבות המוסו, מועדפות הבנות על הבנים, הרכוש עובר מאם לבתה והמעניין מכל הוא שנישואים זה דבר שפשוט לא קיים.

הנשים חיות בבתים גדולים, עם בנותיהן ובניהן שלהן עם הנכדות והנכדים, חמולות גדולות שבראשן הסבתא או האם הגדולה.  כאשר לכל אחת מהבנות, מהרגע שבו הן מקבלות מחזור והופכות לנשים יש חדר משלהן.  גברים ונשים שמוצאים חן אחד בעיני השני, נפגשים בחדרים הללו, ומתנים אהבים.  לפעמים יש גברים שחוזרים ומבקרים למשך תקופות ארוכות ולעיתים הם באים מעט או רק פעם אחת.

אם גבר בא ומבקר הרבה וגם מביא מעט מחפציו על מנת להקל על בואו ולכתו, הוא יכול להמשיך את הקשר עד שאם הבית תולה את שק חפציו על מסמר מחוץ לדלת - מעשה שעל פי המנהג הרווח אצלם, הוא הדרך ההולמת לאשה לנתק את קשריה עם המאהב שלה.  כך הוא מבין שהיא לא רוצה שיבוא ויפגוש אותה עוד והוא עוזב לבלי שוב.  כמה פשוט, כמה חסכוני במילים, רגשות ובולשיט, שק החפצים על מסמר מחוץ לדלת..

הילדים שנולדים לכל אחת מהבנות נשארים בבית האם, כאשר הבנים הגדולים מבקרים אהובות שלהם בבתים אחרים אבל תמיד חוזרים לישון בבית האם ושם הם גם חיים את כל חייהם.  בתרבות המוסו אין מילה ל"אבא" שכן דבר כזה פשוט לא קיים.

ספר מדהים, המתאר את ילדותה ונערותה של בת כזו ואת החיים באזור נידח מאוד בסין.  הספר נכתב ב- 2002 ותורגם בשנה שעברה, מומלץ בכל לשון של המלצה, לא רק בגלל האקזוטיות שלו אלא דווקא למקרא הדברים הדומים שמטרידים אנשים ללא שום קשר למקום או האופן בו הם חיים.

אני אופטימי, אני בטוח שהשנה יקרו לי דברים טובים וגם בעבודה.  אני לא יודע מה, אני לא סגור על מה בדיוק אני רוצה אבל יש לי הרגשה טובה.  יש לי תקווה שדווקא השנה יקשרו קצוות פזורים, יתחברו ערוצים נפרדים, משהו יקרה שייתן משמעות חדשה לדברים הסובבים אותי.  אני אופטימי בתחילת השנה הזו, אני מלא תיקווה, אני מרגיש אנרגיות חדשות טוענות אותי לקראת כל מה שבא. 

שלושה סרטים, שניים מדהימים ואחד נוגע ללב..

הטייס, שלוש שעות של סרט משובח, משחק טוב וסיפור מעניין על הוארד היוז, גאון מטורף.. אוהבי הטיסה והמטוסים, יעריכו וייהנו עוד יותר מהצופים האחרים.

ריי, שלוש שעות של מוסיקה וסיפור על ריי צ'ארלס, גאון מוסיקאלי נדיר, על חייו על יצירתו, הוא שר וניגן את כל היצירות שהושמעו בסרט.  למרבה הצער, נפטר בשיבה טובה חודשיים לאחר שגמרו להסריט, מותו מתוזמן דרמטית כמו כל חייו.

סינמה פרדיסיו, סרט מופלא ונדיר, שיר הלל לאוהבי הסרטים, למעריצי הקולנוע, צעירים כוותיקים.  גירסת הבמאי הפכה יצירת מופת קולנועית לסרט מקסים שבו משתלבים שני סיפורים, סרט בוגר יותר ועסיסי.  הסוף שונה לחלוטין, העלילה העמיקה, דמויות חדשות הוצגו והתפתחו והעשירו את מה שהיה כבר ארוחת מלכים והפך לסעודת גן עדן, חומר משובח לנו, עובדי אלילי הצלוליד. 

החלק הראשון, עם הילד הקטן, זורם לו בסיציליאנית עסיסית, עיירונת קטנה וטיפוסים קסומים, אווירה של אנשים קשי יום ויחסם לרגעי הקסם בקולנוע המקומי, שיר הלל לתום ולאהבת עולם הקולנוע והסרטים, בצורה הבסיסית ביותר, קשר ישיר לנשמה.

החלק השני, בוגר יותר וכך גם כואב יותר, כאב של בגידה באמון שבאה מתוך אהבה צרופה.  איך אפשר לאהוב ולשנוא את זה שעיצב לך חיים נהדרים אך חסרי אהבה.  גם התשובות לשאלות שהטרידו במשך שנים, לא הביאו מנוחה, לא הביאו פתרונים.  מומלץ בחום רב.

המסע האנכי / אנריקה וילה-מאטאס (כתר הוצאה לאור)

-          לעיתים קרובות ישנה דרמה אחרת. חבויה -  וחמורה בהרבה מהראשונה – המסתתרת מאחורי האסון הגלוי יותר, הברור.

-          ההשראה לא איחרה לבוא, היא פשוט לא באה.

הספר לא רע אך גם לא טוב במיוחד...

קראתי בספר לילי לה טיגרס מאת אלונה קמחי וחשבתי לי לתומי:

§        יש אנשים מאוהבים מטבעם, הם כאלו בין אם יש להם בני זוג ובין אם לאו

§        יש אנשים בודדים מטבעם, הם כאלו בין אם יש להם בני זוג ובין אם לאו

§        גיבורת הספר שייכת לסוג הראשון במלוא 112 הק"ג שלה.. ואיך היא סיימה, ואוו...

§        סבתה של הגיבורה בספר לילי לה טיגרס מאת אלונה קמחי נהגה לומר לה "כשיש לך ספק אם את כועסת בגלל עיקרון או בגלל הכסף, בתשעים אחוז מהמקרים מדובר באפשרות השנייה"

§        היא כותבת "ריח ערוותי קטיפתי עלה מהים" – כמה חושני, פנינה אחת מהפנינים שכתבה.

ספר אדיר, מומלץ בזכות השפה העשירה והמרתקת, העלילה המעניינת והעיקר, הדמיון הנפלא.

כותרת מדליקה, משכה מידית את תשומת ליבי ואכן ספר סיפורים מעולה שכתב אסף גברון.  אך לא זו הפואנטה של הבלוג, הנקודה היא שכדרכי, פתחתי את הספר באקראי וקראתי כמה דפים.

"...קלודיה קמה מהספה ובאה לכיווני. לא עשיתי כלום, חוץ מלהסתכל על השדיים הגדולים שלה.  היא ירדה על הברכיים לשטיח.. פתחה את החגורה.. של הג'ינס, והוציאה זין כל כך מגורה שלא האמנתי שלא גמרתי בשנייה שהיא תפסה אותו.  או בשנייה שהיא הכניסה אותו לפה שלה, את כולו, והתחילה למצוץ בקול גדול.  היא מצצה נפלא. נאנחתי. הבטתי במסך אבל הסלון היה יותר מענין."

"היד של קארל הייתה בתוך המכנסים.  קלודיה אמרה לו משהו, בדחיפות.  הוא הרים את החצאית שלה מאחור והוריד את התחתונים.  יכולתי לראות רק את החלק העליון של התחת שלה מהזווית שלי, וקארל ירד והכניס את הראש שלו עמוק בין הרגליים שלה.  שמעתי אותה צועקת משהו ואז כבר לא יכולתי לעמוד בזה וצעקתי, גומר לה בתוך הפה."

וואו, חשבתי לי לתומי, המשכתי לקרוא, והעלילה עברה לחדרים אחרים עם ביצועים מורכבים, פנטזיות למתקדמים.  כמובן שקניתי את הספר.  בערב, נינוח אך בחיכיון לא קטן התיישבתי לקרוא.

סיפורים מעניינים, מקוריים אבל..

זה היה הזיון היחידי בספר מה שבאיחור, מביא אותי לנקודה של הפוסט:

קורה לי שבחנות אני פותח ספר באקראי, קורא כמה דפים, מוצא ארוטיקה, פורנוגרפיה, משהו מעניין.  נדלק, וקונה.  רק בבית מסתבר לי שהצלחתי לקלוט את הקטע הארוטי, הפורנוגרפי, המעניין היחידי בספר...

זה קרה מספר פעמים כה גדול שכבר יש כאן מובהקות סטטיסטית, והכי גרוע שאני לא לומד מהניסיון, ולא מדפדף הלאה לראות ולנסות לקלוט קטעים אחרים.  נדלק וקונה.  אבל לא איכפת לי, מה זה משנה, בסופו של דבר, מרוב הספרים אני נהנה.

התחלתי לקרוא ספר חדש, לא אירוע דרמטי במיוחד, הסגנון המורכב, בתחילה כמעט והרתיע אותי עד שפתאום שמתי לב שאני מתעמק בכל מילה כתובה, המום מיכולת הביטוי, שלא להתרשם מיכולת הכתיבה.

"המלט השמן" מאת עודד בארי

חזרתי וקראתי את שלושים העמודים הראשונים והפעם בקריאה מוקפדת, איטית, כמעט חושנית, מתענג על כל מילה בכל משפט, נהנה מכול רגע, איזה עונג צרוף ואז, הנחתי את הספר.  אני קורא מהר מדי, ואני רוצה למשוך את החוויה עוד ועוד...

"...הפכת את להיות בשבילי, השקט שבעין הטייפון."

הוא כותב על התיאטרון, הגיבורה מדברת על הריקוד, מתוכחת עם המנהלת האומנותית של להקת הריקוד שרוצה בה ואומרת:

"...שהיא לא רוצה לרקוד "באופן מקצועי" פינה קלטה מיד עם מי יש לה עסק וענתה לה "גם אני לא רוקדת באופן מקצועי... אני רק רוקדת, הכסף עובר לידי, אין לי שום מושג איך הלהקה הזו מתקיימת."  הילדה בת התשע עשרי אמרה לאישה שהעריצה מכול, "זה כאילו להזמין את כול העולם ואחותו לראות איך את מזדיינת."

פינה ענתה לה – "העולם יודע שאני מזדיינת אבל מה שקורה באמת הוא שהעולם הולך לראות זיון ומוצא את עצמו במיסה."

וזה מקרין על כול כך הרבה דברים, על האומנות, הביטוי העצמי, על האוהבים.  להיכן להזמין אנשים, והאם חווית המיסה האפשרית מצדיקה את כול עולם הצופים בזיונים. 

החופש לכתוב כרצוני, בפרטיות הבלוג אף הוא מופר משמכירנו נכנסים, מזהים.  וכול כך למה לכתוב לחלוק ייסורים? או סתם סוג של תקשורת להמונים מסוממים, מנציחים את הלבד, במקביל לחיים.  ואפילו לעצמי איני בטוח בסיבה אבל אני חוגג את החופש והיכולת לנסח משפטים, מחשבות ולראות אותן גדלות כמו ילדים, לובשות צורות חדשות לעיתים מפתיעות ולרוב כול כך מוזרות.

פעם זה היה למגירה, ואין לשער את כוחות הרוח שנזקקו להם כותבי הבוסר במסעם מהמגירה למו"לים ואנחנו חניכי האינטרנט הצעיר, כותבים ולפעמים מקבלים קהל מעריצים מידי, ולעיתים מתחילים קשר עם קוראים / אנשים.  כזו כתיבה יצרית, סיפוק מיידי, ותגובה עוד בטרם לחצתי על שלח פשוט מדהים.

וסיפורי החיים.  בסרטים התרגלנו לעלילות סבוכות, ייסורי אהבה, בגידות נקמות התעללויות.  וכאן, (לאחר הניפוי של אלפי המתבגרות בנות ה-14 שיודעות את העולם בכזה ביטחון חסר שחר), אנחנו פוגשים עלילות ואנשים שלעיתים הם הרבה יותר מורכבים, בחלקם מתוחכמים מרביתם כמונו פשוטים, והסיפורים, כמה סיפורים מדהימים עד כדי כך שקשה לי לפעמים להתנתק מהמחשב ולחזור למחוזות רגילים מקובלים.

ואני חושש שזה בא על חשבון הקשר עם זוגתי, עם אנשים אחרים במישורי החיים המציאותיים כול האנרגיה הנפשית שאני מקדיש לבלוג שלי ולשאר הכותבים, וזה כול כך מושך עוד ועוד לחפש את הבלוג המופתי של הגורו שלי... ומצד שני המדיום החדש (לי) מעניק לי כוחות נוספים, משרה השראה ואני, מלא כרימון בסיפורים שחצבתי כאן, חולק אותם עם אנשים נוספים מחוץ לעולם הווירטואלי.

ובין כול זה יפתי, איך את משתלבת?