החיים קצרים, אבל השעמום מאריך אותם.

אני יושבת פה, עם הרגשה רעה ולא מוסברת (כשחושבים על זה אולי ההסבר הוא כל הטילים שמתפוצצים פה בזמנם הפנוי ולא נותנים לי לישון בפאקינג 7 בבוקר)..

אז התחלתי לדפדף לי להנאתי בבלוג, בפוסטים שלפני מליון שנה בערך שכבר לא זכרתי שהם קיימים וכאלה.. ואז התחלתי קצת להתגעגע, אבל לא לתקופה, יותר לאנשים. כי בתכלס אני בתקופה יפה וטוב לי ועברתי המון דברים לבד, דברים שלא חשבתי בחיים שאני אוכל לעבור, אז בכלל, עם עצמי בשקט בלי לפרט ליותר מדי אנשים ואני לא בוכה כל יום על כמה שכאב או על כמה שלא היה נעים.. אני מחייכת כי אני יודעת שיש לי בשביל מה!

אולי זה החורף הזה שפתאום בא, ואולי זאת פתאום העובדה שאני מתחילה להבין מזה הנפילות האלו שכל פעם היו בטלוויזיה על שדרות וכאלה. ומתחילה לדאוג לאנשים שלא דיברתי איתם מליון שנה...

יש איזושהי תחושת ריקנות לא מוסברת... כאילו משהו חסר. אני כמעט בטוחה שאני יודעת מה החסר, אבל אני יודעת שעדיף שהוא גם ישאר חסר.