החיים קצרים, אבל השעמום מאריך אותם.

אולי אתה באמת צודק.

אולי באמת כשדיברנו איכשהו תמיד הגענו למה שקורה אצלי ולדברים שעושים לי רע.

אני לא מאמינה שאני עד עכשיו חושבת על זה. אני לא מאמינה שבזבזתי כל כך הרבה זמן בלנסות להבין מה עשיתי לא בסדר ולאן נעלמו כל ההבטחות שתהייה פה לנצח לא משנה מה.

אני לא אגיד שלא עשיתי טעויות. כי עשיתי. והרבה.

אבל כל הטעויות האלה היו כי פחדתי. כל הטעויות האלה היו כי לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר והיה נמאס לי מעצמי, אז עשיתי שוב ושוב את הדבר שאמרתי לך שלא תעשה אף פעם. ברחתי. ברחתי מהכל, מכל המציאות הזאת. לפחות ניסיתי.

אולי זה באמת נכון ואולי עשיתי יותר מדי טעויות, אולי ידעתי שזה מה שיביא לקשר הזה להסתיים.

אולי רציתי לבחון עד כמה אני חשובה לך, אם באמת תשאר איתי לא משנה מה.

אני לא יודעת. אני לא יודעת למה עשיתי כל מיני דברים. ואני לא יודעת למה באתי אלייך רק כשהיה לי רע.

לא באתי אלייך רק כשהיה לי רע כי היה לי תמיד רע, כי אתה זה שגרמת לי להבין שכל הדברים שעברתי כן קרו, ובגלל זה הפסקתי להתכחש לכל העבר הזה, ונאלצתי להתמודד עם הכל בבום אחד, להבין שכל מה שקרה אמיתי, שכל מה שקורה אמיתי, ופשוט שקעתי בדיכאון דיי עמוק שלא ידעתי איך לצאת ממנו, לא חשבתי שאני אוכל לצאת ממנו. וחשבתי שאתה זה שיכול לעזור לי. חשבתי שכשרע לי אז אני יכולה ללכת ולדבר איתך שעות על אותו הנושא אפילו.. כי זה מה שאני הרגשתי שאני בשבילך.

לא עשיתי את כל מה שעשיתי בשבילך כל השנה הזאת או כמה זמן שזה לא יהיה כדי להגיד אח"כ הנה תראה עשיתי את כלללל זה עכשיו תורך. ממש לא. הכי לא בעולם.

עשיתי את זה כי דאגתי לך, וכי ידעתי שלא משנה כמה פעמים תאכזב אותי, או תעשה דברים אחרי שאמרתי לך שאם אתה עושה אותם אין לך מה לשלוח לי יותר הודעות בכלל, לא משנה מה, אני אהיה שם בשבילך. כי לכל מעשה יש סיבה. ואם עשית את זה למרות שידעת את התוצאות אז זה לא הזמן לעזוב אותך לבד ולהגיד לך תסתדר, אמרתי לך שאני לא אדבר איתך יותר.

אז כן..הייתי שם תמיד, וניסיתי לגרום לך להעריך שוב את החיים ואת מה שיש לך, ניסיתי לגרום לך שוב לחייך ולהתקרב לכל החברים שהיו לך שכבר שכחת מהם, ניסיתי לגרום לכל הרע הזה להפסק. וכשראיתי שזה עובד, שאתה צומח מחדש, שאתה מחייך, הרגשתי הכי טוב בעולם. הכי טוב שאפשר, כי ראיתי אותך ככה, וידעתי שאני עזרתי לך להגיע למצב כזה ושכל המאמצים של שנינו בכל הזמן הזה לא היו לשווא, שעכשיו באמת התחלת מהתחלה חיים חדשים, חיים טובים יותר.

כי כל מה שעברת לא מגיע לך. פשוט לא.

אז יצאת מזה, והיית מאושר, והיית עם חברים שלך, והרגשתי שקצת דחקת אותי לפינה. דיברנו פחות, כבר לא נפגשנו, וכל פעם שדיברנו, אז זה היה על דברים שאתה עושה עם חברים שלך וכאלה, וגם כשניפגשנו לא היית איתי יותר מהיי וביי.

כשדיברנו על זה הבנתי שוב כמה אכפת לך ושאולי סתם הקצנתי את כל המצב כי פחדתי כל כך על כל הקשר הזה.

פשוט פחדתי שברגע שתמצא את עצמך שוב אז כבר לא תצטרך אותי, ואני אמחק לך מהעולם. ולא רציתי שזה יקרה אף פעם.

אתה אחד האנשים הבודדים שחשבתי שבעוד 10 שנים נשב ונצחק על כל מיני דברים מטומטמים שקרו לנו עכשיו.. אחד הבודדים שיכולתי להגיד, ולעמוד מאחורי זה שלא משנה מה-הקשר שלנו ישרוד הכל, כל מריבה, כל סכסוך, כל טעות.

כמה שזה נשמע פלצני ומטומטם הרגשתי שאנחנו אותו בן אדם, שאני זה אתה ואתה זה אני.

כשאמרת שאתה עוזב לא הצלחתי בכלל לדמיין לעצמי מצב שאני חיה בלעדייך, שום סיכוי. הרגשתי כאילו חלק בלתי נפרד ממני הולך להפרד ממני. וזה כל כך כאב לחשוב על זה, אין לך מושג. אבל ידעתי שזה יותר טוב בשבילך, וידעתי שאתה צריך את ההתחלה החדשה הזאת במקום טוב יותר ובמקום שאתה אוהב להיות פה, אז לא אמרתי לך להשאר, ולא אמרתי לך להגיד לה לא ולוותר על כל ההצעה הזאת.

אח"כ כשהחלטת שאתה נשאר, אמרת שרוב השיכולים שלך היו בגללי, בגלל שאני פה. ולא ידעתי אם לשמוח או לבכות, לא ידעתי אם זה טוב או רע. כי מצד אחד אתה נשאר, וזה הדבר שהכי שימח אותי בעולם, אבל מצד שני אתה מוותר על מה שיכול להיות העתיד שלך ורוב השיכולים שעשית היו בשבילי? אני לא רוצה שתשאר פה בשבילי כששם טוב לך יותר. אני רוצה שיהיה לך הכי טוב שאפשר, לא משנה אם אני שם או לא.

אז המשכנו לדבר, וניסיתי לפרוק אצלך כמה שפחות, כי זאת סתם לא הייתה הרגשה נעימה, אחרי שאתה כל כך מאושר ושמח ועד שטוב לך בחיים, לבוא אלייך עם הבעיות המטומטמות שלי ועם כל מיני דברים שאני צריכה להתמודד איתם ולהכניס אותך גם למצב כזה פחות שמח ממה שהיית.

אז הרפיתי, שחררתי ממך קצת, ראיתי שטוב לך עם כל החברים שלך ושאתה מאושר עכשיו, באמת מאושר, ואחרי כל מה שעברת ידעתי שזה מגיע לך וידעתי שזה מה שאתה צריך עכשיו, ולא משנה אם אני זאת שגורמת לך לחייך או אנשים אחרים. אז דיברנו הרבה פחות, וכבר הפסקתי להיות על המחשב כי לא היה יותר מדי טעם...

ואז ראיתי אותו...וזה היה הדבר הכי קשה בעולם.

להזכר בפנים שלו שוב. להזכר בכל המקרה הזה שוב. להרגיש אותו שוב. נכנסתי לפאניקה מטורפת. כל בן אדם שנגע בי, שבא להביא לי חיבוק כדי להרגיע אותי, הרגשתי שזה הוא, שזה הוא שנוגע בי ונכנסתי לשיגעון לאשכרה שיגעון. ישבתי שם בוכה כמה זמן, ואז הרמתי את עצמי והתחלתי ללכת הביתה, לא הסתכלתי בכבישים, שכחתי בכלל שמכוניות קיימות. לא היה אכפת לי מכלום. הרגשתי שאני רוצה לקבור את עצמי איפהשהו ולא לצאת אף פעם. לקבור את עצמי ביחד עם היום הזה ולההעלם.

ניסיתי להראות לכולם כאילו הכל בסדר ושלא קרה שום דבר רציני, אפילו כשסיפרתי על זה לאנשים זה היה עם חיוך ועם כל מיני הערות ציניות. כדי שלא יחשובו שזה יותר מדי ביג דיל. לא משנה מה הרגשתי בפנים, לא משנה כמה רציתי לבכות או לצעוק שנמאס לי, ושאני חייבת להוציא את כל התמונות האלה מהראש. ואת הכל ההרגשות האלה מהגוף. שתקתי מול כולם וחייכתי חיוך גדול ושמח.

אח"כ הגעתי למחשב באיזה 11 וחצי, יום אחרי שזה קרה, ושאלת אותי מה יש לי, אמרתי כלום ושאני זזה לשכב, כי הרגשתי לא טוב. אמרת אוקיי והלכתי לשכב. יום אחרי זה דיברנו, ופשוט כל כך הייתי צריכה להתפרק. וידעתי שאתה המקום שאני אוכל לעשות את זה בלי לפחד מתגובות מיותרות או מבלי להרגיש שאני חופרת, כי אתה כל הזמן אמרת שאני אפסיק להגיד את זה ושזה לא נכון ושאני בחיים לא אחפור לך בדברים כאלה, ושאם צריך נדבר כל יום על זה עד שזה יעבור לי ואני ארגיש כמו פעם ואשמח כמו פעם. עוד לפני כן, כל פעם שדיברתי על משהו אז היית קר כזה ואדיש, אז הבנתי שאולי זה באמת חופר לך, אז הפסקתי לדבר איתך כ"כ הרבה על מה שקורה איתי, העדפתי לשמור או לדבר עם יול. אבל אחרי היום שישי הזה, פשוט כ"כ רציתי לדבר איתך על הכל, כי ידעתי שאתה תדע מה להגיד ושאתה שם בשבילי תמיד ולא משנה כל הבעיות שנהיו לנו בקשר, אנחנו נפתור אותם אח"כ כי אני צריכה אותך בדיוק כמו שאתה היית צריך אותי ועמדתי שם גם כשאכזבת...

אז דיברתי איתך ישר על זה, כי אמרת לי גם שאני לא מספרת לך כלום, ואז התגובות שוב היו קרות ומזלזלות, אז העברתי מהר נושא. אח"כ היה כתוב לך משהו מוזר באווי, שאלתי אותך על מי זה ומה הכוונה, ולא סיפרת ואמרת שזה כלום וזה לא חשוב ושזה בכלל על סתם איזה מישהי חופרת ומעצבנת ושזה לא קשור אליי. אז אמרתי אוקיי..אם הוא לא רוצה לספר לא נחפור לו, ועזבתי את הנושא הזה. יום אחרי זה שלחתי לך הודעה ולא ענית, ולא הצלחתי לקרוא את האווי שלך.. נכנסתי לבלוג שלך וקראתי את מה שכתבת. ופשוט לא הפסקתי לבכות. קודם כל בגלל שלא באת אליי עם זה, שהעדפת לכתוב את זה, ועוד בבלוג במקום שכולם יכולים לראות ולקרוא. שכן וויתרת על הקשר הזה, שלא ניסית לתקן את זה ולדבר איתי על זה ולבדוק אם אולי לא שמתי לב לזה שזה היה המצב ושאולי זה היה בטעות כי באמת היה לי רע וחשבתי שאני יכולה לדבר איתך.. העדפת ישר לשים קץ לקשר ולכל זה, וויתרת על הקשר הזה בגלל שהייתה בעיה.

ככה לפחות חשבתי בהתחלה. לא הבנתי איך אתה, אתה מכולם בחרת לעזוב אותי בנקודה שאני הכי הרבה צריכה תמיכה. לא הבנתי למה זה קורה. פשוט רציתי אותך לצידי, פשוט רציתי לדבר איתך שוב.

לא הבנתי איך אתה לא עונה לי להודעה, ואז אני רואה אותך מגיב באיזהשהו בלוג..אתה סיננת אותי? איך זה קרה? ממתי אנחנו מסננים אחד את השני? לא הבנתי איך זה הגיע למצב כזה. אבל לא רציתי לחפור לך שוב ולהעלות את זה. אולי לא היה לך כח וזהו.

אבל אז הבנתי שכל זה היה סתם תירוץ, ולא בגלל זה רצית לא לדבר איתי יותר. לא רצית לדבר איתי יותר כי עכשיו טוב לך, בדיוק כמו שאמרתי בהתחלה, עכשיו טוב לך ועד שאתה מחייך אני באחת התקופות הכי לא טובות בחיים שלי... ואיתך דיברתי על זה וזה דיכא אותך אז העדפת לעזוב ולא לדבר איתי יותר.

ואני לא אגיד שאני לא מבינה אותך, אבל זה פשוט קצת מאכזב לדעת שאתה לא באמת "תמיד" תהייה שם. רואה? גם להבטחות שלך אני לא יכולה להאמין...

כשרבתי איתך על זה שאתה לא מדבר איתי כבר, ושאני פוחדת שברגע שטוב לך אתה תיעלם, זה לא היה בכוונה להגיד שנמאס לי שאתה מדבר איתי על הדברים הרעים שקורים לך. זה היה בכוונה להגיד שעכשיו כשטוב לך והכל הסתדר, אל תשכח אותי ואל תשים אותי בצד עד שיהיה רע, כי לא רציתי לאבד את הקשר הזה, כי הוא היה חשוב לי כמו לא יודעת מה. הוא תמיד היה חשוב לי יותר מהכל. תמיד. ואמרתי לך את זה ולא שיקרתי, כי זה באמת ככה.

אז אני מבינה שאתה כבר שונא אותי, ואני מבינה שאתה לא רוצה לדבר איתי, ואני מבינה שיותר טוב לך בלעדיי עכשיו וששמח לך בחיים ויש לך סיבות לחייך ואני סתם מפריעה ומיותרת. אבל לאחל לי שיהיה לי רע כל החיים?

זה כבר היה ממש רשע. כל כך רציתי לכעוס עלייך. כל כך רציתי לכעוס עלייך אחרי הפוסט הזה. רציתי להיות עצבנית, להאמין שאתה לא שווה את זה בכלל. שאם אתה מדבר אליי ככה ואם זה מה שאתה מאחל לי, לבן אדם שהוציא אותך מכל הרע הזה, אז אתה לא שווה בכלל את כל הסבל הזה ואת כל הדמעות והעצבות. אבל אין. לא הצלחתי. אתה היית חשוב לי מדי. היית חשוב לי יותר מדי אולי. זה מעציב אותי, כי גם כשהפסקנו לדבר לפני שנה בגלל כל הריב הזה שהיה לנו, פשוט קיוויתי שיהיה לך טוב. תמיד קיוויתי את זה. ותמיד שאלתי איך אתה ואם הכל בסדר. וכשראיתי שלא טוב לך ושאתה לא בסדר ושאין אף אחד שיעזור לך, רבתי עם כל העולם ואישתו כדי לחזור לדבר איתך, והיו אנשים שזה הפריע להם, אבל לא יכולתי להשאיר אותך ככה. לא משנה שרבנו. ולא משנה שאיבדתי את כל האמון בך. כאילו כל מה שקרה נמחק לי מהזיכרון, כי ידעתי שאתה צריך אותי שם.

ושאתה לבד. אז האמת שזה דיי עצוב, שאני רק רציתי שיהיה לך טוב לא משנה מה עשית לי וכמה איכזבת. ואתה מאחל שיהיה לי רע ל החיים. ואני עדיין לא מבינה למה אני כל כך סתומה ולמה זה כל כך מפריע לי ולמה אני פאקינג מתגעגעת לקשר שלנו כמו לא יודעת מה ודואגת אם הכל טוב איתך עכשיו או לא ומבקשת מאנשים לבדוק אם אתה מחובר כדי לראות שהכל בסדר.

אולי עשיתי טעויות, אולי עשיתי הרבה טעויות, אבל הטעות הכי גדולה שלי הייתה להאמין לך כשאמרת שבחיים הקשר הזה לא יגמר, ושהוא ישרוד הכל. אז יודע מה? הוא שרד הכל, רק מהצד שלי. כי אני סלחתי לך על הכל והמשכתי. וכשמשהו הפריע לי אני באתי ודיברתי איתך על זה, אז כן, רבנו, אבל הריב עבר. מבחינתך הוא לא שרד כלום, כי ברגע שאתה נתקלת בקשר הזה בקושי אתה וויתרת עליו ואפילו לא נתת לי הזדמנות להגיב. וזה אוכל אותי שוויתרת עליו בכזאת מהירות. זה אוכל אותי מבפנים לדעת את כל הדברים שעשיתי בשבילך. את כל הלילות בלי שינה רק כדי לדבר איתך על הכל ולגרום לך להרגיש טוב, לנסות להוציא אותך מזה פעם אחרי פעם, לא משנה כמה מטיש ומאכזב זה היה. ולא משנה אם פתאום נעלמת לשבוע בלי להגיד כלום. ולא משנה אם הייתי בבית חולים ואתה לא היית שם לידי. לא משנה כלום. לדעת שאת הכל הייתי מוכנה להקריב בשבילך, הכל. לדעת את כל זה ולדעת שזה לא הפוך. שזה אפילו לא קרוב להיות הפוך. ששוב, כמו תמיד, למילים אין משמעות. גם לא אצלך.

האמת היא שראו כבר ממזמן שהתחיל להמאס לך. אולי סתם העדפתי להגיד לעצמי שאני מוכרת לעצמי סיפורים ולא באמת נמאס לך וזה סתם מחשבות שלי.

ואולי אתה צודק, החוק הראשון בחיים זה באמת לא לסמוך על אף אחד חוץ מעצמך.

אז כן, אתה גרמת לי לחשוב שגם עלייך אפשר לסמוך ושלא רק על עצמי, ואני בטוחה שגם אני גרמתי לך לחשוב את זה.

אבל אלה החיים, ובחיים יש אכזבות, ולא אתה ולא אני מושלמים. לבקש סליחה זה לא אלוהי, לדעת לסלוח זה אלוהי.

מצטערת על הפוסט החופר. אף אחד, אבל באמת אף אחד לא צריך לקרוא אותו. פשוט הייתי ממש חייבת לפרוק את זה.

כנראה שלשבת בבית עם חום, וכל מיני כדורים מוזרים שאני צריכה לקחת כל כמה שעות לא עושה לי טוב.

יותר מדי זמן פנוי=> יותר מדי מחשבות=> הפוסט הנ"ל.