החיים קצרים, אבל השעמום מאריך אותם.

-קול מלאכים-

אף אחד לא חשב שזה יגמר ככה.

תמיד היא הייתה הכי חזקה שיכול להיות, נראה כאילו היא יכלה לעבור הכל.

היא הייתה האחת שכל הבנות רצו להיות כמוה, וכל הבנים ידעו שבחיים לא יוכלו להשיג אותה.

היתה רק אחת כמוה. לוחמת אמיתית.

לא הייתה צריכה אף אחד חוץ מעצמה.

כל הפסקה הייתה מניחה את התיק לצידה, שמה מוזיקה, עוצמת עיניים, ועם חיוך מזמזמת את המנגינה שנשמעה מהאוזניות שלה.

אמרו עליה שהיא באה מבית הרוס, שהיא עצמה הרוסה, שאף פעם לא היה לה אף אחד בחיים.

היו עליה המון סיפורים, אבל היא? אותה זה לא עניין. היא הייתה עם המוזיקה שלה, מנותקת מכולם, נקייה מדאגות.

היה לה מבט שונה משל כולם בעיניים, מהסוג שאומר הכל, שנותן לך ביטחון, שמראה לך מי היא וכמה שהיא מיוחדת מבלי שתוציא מילה.

תמיד רציתי את החוזק הזה שלה, את הביטחון שיש לה בעצמה ובמי שהיא.

נראה כאילו היה לה טוב עם הלבד והשקט, כאילו שהיא באמת לא צריכה אף אחד, לא מנסה ליצור רושם על אף אחד, לא מתיימרת להיות מי שהיא לא, פשוט היא.

כל מי ששמע אותה שרה נדהם מקולה, שהרגיש כמו קול מלאכים. מדי פעם, בדר"כ בטקסי זכרון, הייתה עולה לשיר על הבמה, וכולם היו מפתעים כל פעם מחדש.

ההיא, זאת שלא מדברת עם אף אחד, הלוחמת האמיתי, הכל כך חזקה ושלמה עם עצמה. עם קול מלאכים.

כשהתחילה לשיר כל הקהל השתתק, כל הדיבורים שהיו פסקו.

כולם היו מהופנטים למשמע אוזניהם, נהנים מהרגע. מתחברים לכל תו ותו, לכל מילה בשיר, לכל קצב וטון.

תמיד קינאתי בה בגלל זה. לא היה אכפת לי להתחלף איתה בחיים, אפילו ליממה. לא שינה לי כל מה שעבר עליה או קרה, ואם כל מה שסיפרו שהיא עברה הוא אמיתי. תמיד רציתי להיות היא.

רציתי לדעת איך זה מרגיש להיות עם המבט הזה, שעוצר נשימה, לדעת איך זה מרגיש לשיר, ולהשתיק כל אדם שדיבר.

רציתי לדעת איך זה מרגיש להתנתק מכל העולם, מכל מה שסובב אותה, בעזרת אוזניות.

היא הייתה גיבורה. גיבורה בעזרת קול, בעזרת מבט. גיבורה בלי מילים.

תמיד בהפסקות נשארתי בכיתה, כדי לשמוע אותה ממשיכה ומזמזמת את שיריה בקול ערש, לוחשת, עולה בטון ויורדת, מתחברת לשיר. מרגישים זאת בצמרמורות, רואים זאת על פניה, שומעים זאת עם צלילה.

יום אחד אף אחד לא ראה אותה. ולמרות שאף אחד לא באמת הכיר אותה, כולם הרגישו בחסרונה.

הסתכלו סביב, למצוא את הלוחמת, את האחת והיחידה. המיוחדת. עם המבט השונה והקול המהפנט.

אך היא? היא לא שבה. כי גם לוחמים נשברים, וגם לקולה הגיע הסוף.

סיפרו שהיא התאבדה. סיפרו שהיא התאבדה עם חיוך, וכתובת על הקיר, "טוב לי עכשיו, בדיוק כמו שהיה לפני"

שוכבת לה שם שרועה על הרצפה. נשמתה מחפשת גוף אחר. קולה דועך ונגמר לאט. כמוה.

אף אחד לא חשב שזה יגמר ככה.

 לא אצלה.

*הפניה לבלוג הזה לתחרות הסיפורים*

"...May you never be broken again"

לא נרדמת, ולא מעניין פה

פרה אני אוהבת אותך.