החיים קצרים, אבל השעמום מאריך אותם.

אני אפילו לא יודעת מה לכתוב.

אין לי מושג.

משהו שלא כתבתי כבר ב2 וחצי פוסטים שכתבתי עלייך. משהו שאתה לא יודע. משהו שיכול לשנות הכל.

להגיד שאני מצטערת? נעשה, ויותר מפעם אחת ויותר מפעמיים.

להגיד לך בפנים שאני מצטערת? לא יכולה, החלטת לשים אותי על סינון קשה בכל מקום שאני אוכל להגיע אלייך.

האמת? שזה מסוג הדברים שבחיים לא הייתי עושה. לא משנה למי.

כי זה פאקינג למחוק את כל הכבוד שלי בשביל בן אדם שדרך על הכבוד הזה וסובב את הרגל טוב טוב.

אבל מה לעשות..אני מרגישה כאילו אני מחוברת אלייך בפופיק...כי אתה כבר חלק ממני.

אז נכון, לא הכרנו בדיוק 10 שנים. הכרנו שנה, וגם זה בלחץ, אבל לא כל יום מוצאים מישהו שאפשר להתחבר אליו בכל כך קלות ולספר לו הכל, ושהוא יספר לך הכל, ולהיות ממש אותו אדם. עם כל השוני.

זה מה שאני הרגשתי איתך... שאתה זה אני, אני זה אתה. ובאמת שהאמנתי לך כשאמרת שבחיים לא תוותר על הקשר הזה, ובאמת שהאמנתי לך כשאמרת שלא משנה מה יקרה, מה קורה או מה קרה, שום דבר לא יגרום לנו לנתק קשר לגמרי.

אבל הנה, עובדה שכן ניתקת את הקשר. לגמרי. 100%.

ויודע מה? אולי כן הייתי מבינה אם היית בא כמו גבר ואומר לי את זה בפנים, אומר לי שאתה לא רוצה שום קשר איתי, לא רוצה לדבר איתי, ושמבחינתך אתה לא מכיר אותי. אז כן, היה קשה, היה מאוד קשה, אני לא בטוחה שהיה יותר קל מעכשיו, אבל אתה עשית את זה שוב. אתה ברחת! אתה ברחת ממני עוד! לא רצית שאני אגיב, לא רצית לשמוע את התגובה שלי, לא רצית לשמוע מה לי יש להגיד על זה. פשוט עזבת את כל הפאקניג קשר הזה ככה והלכת.

השארת אותי לבד. וכן, יש לי את יול, ויש לי חברים וחברות ויש לי אנשים שאני מכירה.

אבל אף אחד מהם הוא לא אתה.

וכן, יש כאלה שישארו איתי עד 5 לפנות בוקר כשמשעמם לי או להם, ויש כאלה שידברו איתי על כל מה שמציק לי, וכאלה שאני אקשיב להם תמיד, וזה יכול להיות בדיוק אותו קשר, אבל הכי לא אותו קשר. וזה ככה, עובדה שזה ככה.

אני פשוט מרגישה קצת טיפשה שאולי באמת כל פעם שדיברנו העלתי את הנושא הזה שרע לי ולמה רע לי, ולא דיברנו עלייך או על סתם דברים אחרים..

אבל... אני לא אמרתי לך אף פעם שאני שונאת שאתה בא לדבר איתי רק כשרע לך, אולי ככה הבנת את זה. אבל זה הכי לא ככה בעולם. פחדתי מזה שתבוא לדבר איתי רק כשיהיה לך רע, זתומרת, שכשיהיה לך טוב אז יהיה לך את כל החברים שלך והכל, ואז כשיהיה לך עצוב תדבר איתי, לא רציתי שזה מה שיהיה. ועל זה דיברתי איתך. אם אתה בתקופה רעה או משהו כזה ואין לך עם מי לדבר ברור שאני פה לדבר 24\7 על כל הבעיות שלך ועל כל מה שמפריע לך.. פשוט כשנהייה לך עכשיו טוב, פחדתי שאני אאבד אותך כי כבר לא יהיה לך מעניין לדבר איתי.

ואגב...כל ה"חברים" שלי לידיעתך...הם לא יותר מאנשים שאני יוצאת איתם לרמב"ם וכאלה, אפילו, לא מזמן אמרתי ליול כמה שאני מרגישה לא קשורה איתם . אז ממש אל תגיד שהם תחליף שלך...כי הם בצחוק לא יהיו. אף אחד לא יכול להיות תחליף שלך.

אני יודעת שאתה תמיד היית פה בשבילי, ואל תשכח שגם אני תמיד הייתי שם בשבילך. במשך שנה שלמה. תמיד. כשהיה לך רע, דיברנו, דיברנו שעות על זה, הוצאתי אותך מדברים שלא חשבת שתוכל לצאת מהם בחיים, שלא רצית לצאת מהם. גרמתי לך לחייך שוב, וכל מה שקרה זה שפחדתי שברגע שתחייך שוב לא תצטרך אותי, והיית לי חשוב מדי כדי שאני אאבד אותך בגלל שטוב לך.

ווויתרת בשבילי על הרבה, כן, אבל אני אמרתי לך לא לעשות את זה. אמרתי לך שזאת טעות, שאתה צריך להגיד לה כן ושיהיה לך שם יותר טוב, וזה לא משנה אם זה איתי או בלעדיי כל עוד שטוב לך.

אני בחיים שלי. אבל בחיייםםם שלי לא סיננתי אותך. בחיים. אבל מה שכן, ואני בחיים לא אשכח את זה, זה שאתה סיננת אותי, כמו גדול. שלחתי לך הודעה, לא ענית, חשבתי שאתה לא על המחשב, ואחרי רבע שעה אני רואה תגובה שלך באחד הבלוגים. זה הרגגגגג אותי לדעת שאין לך כח לדבר איתי. ואפילו לא הבנתי למה, כי לא טרחת להסביר לי שאתה כועס.

אז כן, אני מצטערת על כל מה שעשיתי וכל מה שלא עשיתי וכל מה שגרמתי לך להרגיש ועל זה שנפגעת ממני ברמות עצומות, אני הכי מצטערת בעולם, אבל יש דברים שאתה לא שולט עליהם.

אתה יודע מה הכי הכי הכי עצוב לי? המשפט האחרון שכתבת אז:

 "זהו זה נגמר. אין לך יותר למי לפנות כשרע לך. מצידי שיהיה לך רע כל החיים."

זה באמת שבר אותי. לגמרי. אני אסביר לך גם למה(לא לך, לעצמי, כי אני יודעת שאתה ממזמן לא נכנס לפה כבר)

אתה יודע מזה רע. אתה יודע מזה חרא. אתה יודע מה עברתי. אתה יודע שזה לא שכל החיים שלי הייתי עם כפית של זהב בפה, אתה יודע מה הרגשתי, גם על הגוף שלי, וגם בנשמה שלי. אתה יודע הכל, אתה יודע כמה סבלתי, ואתה יודע כמה קשה היה לי להתמודד עם הכל, כמה קשה לי להתמודד עם הכל.

אני לא צריכה להסביר לך איך מרגישים כשרע, כי אתה יודע את זה יותר טוב ממני. אבל זה הכי הרבה שבר אותי כי אני יודעת שכשאתה היית שקוע בתוך כל החרא שיש בעולם הזה, כשאתה היית עמוק בתוך הרע שלך, כשאתה היית בדרך ההרוסה, בדרך להרוס את עצמך ואת כל החיים שלך, אני הרמתי אותך מזה. וזה הדבר היחיד שאי פעם עשיתי ואני יכולה להתגאות בו. שכן, וואלה, אתה לא יכול להגיד שלא עזרתי לך לצאת מכל זה.

אז לי? לבן אדם שעזר לך לצאת מכל הרע שהיה לך אתה מאחל שיהיה רע כל החיים?

לבן אדם שאמר לך להתקשר אליו גם ב5 לפנות בוקר אם קורה משהו, שאפילו תשב ותשתוק אבל שתהייה איתי על הקו, למרות שלא היה לי שמץ של מושג מה להגיד. לבן אדם שניסה להחזיק אותך הכי חזק שיכל בכל פעם שהתמוטטת ונשברת. לבן אדם שבגדת לו באמון שוב ושוב עם שטויות שעשית, עם טעויות שחזרת עליהם אחרי שבפירוש אמרתי לך שאם זה קורה שוב הקשר ביננו נמחק. אתה יודע למה לא מחקתי אותו כל פעם כשאיימתי שזה מה שאני אעשה? כי היית חשוב לי. וכי היית במשבר. וכי היית צריך אותי. וכי אני לא אנטוש את אחד האנשים שהכי חשובים לי כשהוא צריך אותי. לא משנה מה תעשה.

אז הדבר האחרון שאני מנסה להגיד פה זה שאתה חייב לי או משהו כזה, כי אתה הכי לא בעולם. לא עשיתי לך את זה כטובה, או מתוך רחמים, עשיתי את זה כי אתה בן אדם מדהים, וכי מגיע לך לחיות. אבל לחיות באמת. לחיות טוב.

בעצם, אני יודעת שכתבתי את זה בהתחלה מתוך רגש של פרידה, לכתוב לך פוסט אחרון ולשכוח ממך לתמיד. אבל זה לא הולך לקרות, כי גם בעוד 20 שנה אתה תהייה חשוב לי וגם בעוד 40 שנה אני אחשוב עלייך. אז אני לא אגיד שפה אני נפרדת מכל הקשר הזה. כי אני לא, כי אני אף פעם לא. אתה זה שעשית את זה ונפרדת מכל מה שהיה ומכל מה שבנינו. רק אתה.

אני מקווה שלפחות עכשיו יותר טוב לך ואין לך ידידות שחופרות לך על הדברים שעושים להם רע בחיים.

בחיים שלי לא התכוונתי לעשות לך רע במכוון. וחשוב לי שתדע את זה.

אני יודעת על מה אתה עוד כועס, אני לא אגיד את זה פה, אבל אני יודעת. וכל מה שאני יכולה להגיד לך שזה היה שבועיים או שלושה שזאת לא הייתי אני. זאת פשוט לא הייתי אני. השתנתי כדי לראות אם מישהו ישים לב. השתנתי כי כעסתי על כולם, ועשיתי כל דבר אפשרי כדי להרוס כל דבר טוב שהיה לי כדי לראות אם הוא יחזיק.

זאת אני שוב, אל תשכח מי אני באמת. בבקשה.

אז פשוט...אני אסיים את הפוסט החופר הזה בלאחל לך חיים מדהימים כמעט כמוך, ושתזכה לאהוב ולהיות נאהב, ולחייך כל הזמן...וששום דבר לא יוריד ממך את השמחה. שום דבר.

ואם אתה צריך אותי...גם בעוד שנה. גם בעוד שנתיים. וגם בעוד שעה. אני פה, תמיד, לכל דבר. אני מוכנה אפילו לשכוח מכל זה לשעה, רק כדי לדבר איתך אם רע לך, ואח"כ שהמצב יחזור למה שהוא עכשיו אם זה מה שאתה רוצה.

פשוט, אל תלך שוב לאיבוד, הוצאת אותי מהחיים שלך, אני לא יכולה להחזיק אותך, אז בבקשה. בבקשה תחזיק את עצמך, הכי חזק שאתה יכול, ואל תתן לעצמך ליפול שוב, ואם אתה מרגיש שזה מה שקורה, תתקשר. תבוא לפה. תשלח הודעה. לא אכפת לי. פשוט תעשה משהו. כי לא מגיע לך לסבול.

אז שוב, אם היה לך מושג כמה אני מצטערת על כל הטעויות שעשיתי שגרמו לך להגיע למצב של שנאה..

אבל אני אגיד לך שאני לא נפגעתי משום דבר שכתבת, ולא נפגעתי משום דבר שעשית, אי פעם, עם כל הריבים שהיו לנו ועם כל מה שקרה, כמו שנפגעתי מהשורה האחרונה שכתבת בבלוג. ואני יודעת שעל זה אני בחיים לא אשמע שאתה מצטער. מה שעוד יותר גורם לי להרגיש רע.

אז פשוט...

שיהיה לך רק טוב...תמיד

אוהבת אותך יותר מאח, אוהבת אותך יותר משאוהבת את עצמי.

ואתה תמיד תהייה איתי...גם אם אתה לא אוהב את זה. אתה חלק ממני, חלק בלתי נפרד, שבחיים לא יוכל להפרד.

It's been dark in here, cold and relentless
It's been too long, I can no longer fight this
Too late to change my  you're mind
Nothing remains

לכל אלה שהחליטו להיות אמיצים ולקרוא את זה, למרות שבאמת, אבל באמת לא צריך. זה לא על אלכס, אז אל תבואו ותשאלו מה קרה איתו. וזה לא על חבר שלי. זה על מישהו שהיה אחי. בעצם. זה על מישהו שהוא אחי. חלק ממני, בלתי נפרד. בלי שאלות בבקשה. מצטערת, אבל זה לא עניינו של אף אחד.

אני אשמח אם תגיבו לפוסט הקודם ולא לזה.