החיים קצרים, אבל השעמום מאריך אותם.

אני יושבת פה, מול מסך ריק

אני יודעת שאני יכולה למלא את כל הקטע הזה במה שבא לי בטוב לכתוב

כל פעם שאני קצת לבד, עם עצמי, אני נכנסת למצב רוח מוזר ביותר...

פשוט, הכל כל כך שונה מפעם... ואני פשוט לא מבינה איך כל זה השתנה, ואיך זה ששום דבר לא יחזור להיות כמו פעם... לא משנה כמה נרצה וכמה ננסה, יש דברים שפשוט איבדו את זה..

איך זה יכל לאבד את זה? הרי כל פעם כשקרה משהו, זה חזר למצב הרגיל שלו, כאילו שום דבר לא קרה.. כאילו הכל בסדר ורגיל, וזה היה אחד הדברים שייחדו את זה מהשאר..

אני מנסה להכיר אנשים חדשים, אבל משום מה לא הולך לי..

ואני רוצה את כל האנשים של פעם, אני רוצה את אלי הקבב, וטופו, וכל מי שיצאנו בשישי וישבנו כמו הומלסים במקיף ו'.. בקור אימים הזה, אבל זה היה שווה את זה כי היה כל כך מצחיק ועשינו כל כך הרבה שטויות

באמת התחברתי לאנשים האלה, הרגשתי הכי חופשיה בעולם לעשות כל דבר מטומטם שעולה לי בראש.

והאמת היא שאני מתגעגעת לזה ממש... אולי כל זה עולה לי כי היום לפני שנה אני ויול הכרנו את כולם..

כשדני ואני רק דיברנו ממש קצת, והוא הזמין אותנו לצאת איתם בשישי, והיה כל כך אבל כל כך מצחיק..

וממש אהבנו את כל האנשים שם, הרגשתי מחוברת שוב... אחרי הרבה זמן שחיפשתי את זה.

וזה כבר.. נעלם, כל החבורה הזאת התפרקה, כל אחד הלך לעיסוקים שלו

ואולי אני היחידה שמתגעגעת לקשר שהיה לכולנו.

לא רע לי עכשיו, לא מהבחינה הזאת, יש לאן לצאת בשישי, ותמיד באופן קבוע מצחיק שם, פשוט שפעם אלו היו הדברים המטומטמים שעשינו יום יום, שגרמו לנו לצחוק, ולא רמב"ם בשישי..

כשהלכנו לקיוסק 12 לקנות בקבוק של נסטי וצ'יפס ענק, והתיישבנו שם והתחלנו לאכול כמו שמנים טובים

שניסו לדקור שם את דניאל ואת אלי חחחחחחחחחחח ואז הם התחילו לרוץ, וככה בעצם הכרתי את אלכס..

כל כך הרבה אנשים חסרים פה בשטח.. אורטל, שהייתה אחד האנשים שהכי קרובים אליי..

ועכשיו אנחנו בקושי מדברות, ממש מדי פעם..

כשהיא הכירה לי את רותם והלכנו ליומולדת שלו, והיא ניסתה לעשות גלגלון והם הפילו אותה, ולמרות שהכרתי שם 2 אנשים בלחץ, פשוט כל כך נהניתי והיה פשוט כל כך מצחיק שזה מטורף..

עם כל האנשים האלה, שהסתובבתי אז, לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי, או שאני צריכה לנסות להראות להם מי אני. הרגשתי שאני פשוט יכולה להשתחרר, והם ילמדו להכיר אותי..

פיצ'...אני מתגעגעת נורא..באמת...

זאת תקופה חדשה בחיים שלי,

ובדר"כ, כשהייתי אומרת משהו כזה היה מצורף לזה חיוך..

אבל פשוט, כשחושבים על זה, מה היה רע בתקופה הקודמת? למה היא הייתה צריכה להגמר?

היינו כולם פשוט חברים כל כך טובים...על כולם יכולתי לסמוך, לפחות שיצחיקו אותי, אם לא לדבר עד הבוקר..

הביטחון העצמי שלי הדרדר לקרשים...

אני פשוט כבר לא יודעת...איך להיות עצמי, אני כבר לא יודעת מי אני ומה אני.

אני מסתכלת בעיניים שלי במראה ואני רואה ריק...

אני לא מכירה מישהו אחד שאמר לי שאני יפה, ובאמת האמנתי לו, ובאמת ידעתי שהוא חושב ככה.. אחד.

גם כן אבא, לביטחון העצמי הזה הוא לא עוזר. הוא רק מוריד אותו עוד יותר. בצורה הכי קשה שאפשר לעשות את זה.

אל תנסה להגן עליי כשאני לא צריכה, זה לא עוזר לאף אחד. ולא, זה לא נראה כאילו אתה עוזר לי. זה נראה כאילו אתה משכנע את עצמך לעזור לי. אז תחסוך את זה בבקשה.

אני ילדה גדולה. לימדת אותי להחזיק את עצמי כשאני נופלת, לימדת אותי שאין אף אחד באמת מתחתיי, לימדת אותי שכולם יכולים לפגוע ולהרוס אותי, גם אתה. במיוחד אתה. אז תחסוך את ההצגות והדרמות, כי אני יודעת לדאוג לעצמי, תודה רבה, ואני יודעת להחזיק את עצמי כשאני נופלת. ולהחזיק אותך כשאתה נופל. ואותה כשהיא נופלת. ואת כולכם, את כל העולם הפלתם על הכתפיים שלי. את כל האשמה שמתם עליי, וזה גרם לכם להרגיש טוב. אז אל תבוא עכשיו ותגיד שאתה מצטער. כי אתה לא.

אני פשוט לא יכולה לסלוח כבר. למה? כדי שתהייה לך האפשרות לפגוע בי שוב? לא תודה. אני מסתדרת.

לפעמים פשוט בא לי לעזוב את הכל... ולהתחיל מהתחלה, למרות שזה כבר קורה, שכל מה שעכשיו זאת בעצם סוג של התחלה חדשה... אבל אני לא רוצה אותה. אני לא רוצה להתחיל מההתחלה, אני רוצה לחזור לשנה שעברה ולחוות את הכל שוב מהתחלה, היה כל כך כייף...היינו פשוט חבורה של מסטולים.

"היי! מה נשמע?" "בסדר, לא סיפרנו לך, מלי נפטרה."

אני בחיים לא אשכח את היום הראשון הזה...אחרי בת דור, שהשאיר אותי בשוק. שלא הצלחתי להשלים עם זה. גם עכשיו לא.

אני מתגעגעת אליה כל כך. היא הייתה חלק ממני, היא הייתה ההיא, שידעתי שאף פעם לא תשבר.

לא משנה מה, היא תשאר אופטימית ותחייך כמו גדולה...

את החיוך הזה לא ראיתי 3 שנים. וחיבוק ממך לא הרגשתי 3 שנים. ואת הקול שלך לא שמעתי 3 שנים.

"יהיה טוב" אחד ממך, ואני מאמינה לזה...איפה את?

את החברה הכי טובה שלי...

ואני אוהבת אותך הכי שאפשר, באמת שאני אוהבת אותך הכי שאפשר.. אני פשוט רוצה שתדעי את זה, שאני באמת תמיד פה בשבילך, ושאת לא צריכה לפול, או לבקש מאנשים להרים אותך בחזרה, את צריכה לסמוך עליי ולאפשר לי לעזור לך... כי את יודעת שאני אעשה בשבילך הכל, את אחד האנשים שהכי חשובים לי בחיים. אחותי. וכמו שאמרתי לך..

אבא ואמא שלי הם אלה שילדו אותי, את המשפחה שלי. רק את.

לא יודעת למה אני כותבת את זה, אני יודעת שלא רבנו או משהו כזה...ושזה לא בדיוק אופייני לי..

אבל את יודעת, לפעמים זה יותר מיוחד כשזה בא בלי סיבה מיוחדת, פשוט כי ככה אני מרגישה, ואני לא חושבת שצריך להיות רע או שיקרה ביננו משהו, כדי שתהייה לי ההזדמנות להגיד לך כמה אני אוהבת אותך.

זונה, מטומטמת, טיפשה, מיותרת, מעצבנת, מפגרת, מכוערת, שמנה, חרא של בן אדם, רק נזק עושה, אנוכית, מגעילה, סתומה, חצופה, נאחסית, עצלנית, אובססיבית, הורסת לכולם את החיים, בכיינית.

ואתה לא טורח להפסיק להזכיר לי כמה אני כל אלה.