החיים קצרים, אבל השעמום מאריך אותם.

נמאס לי.

עשית משהו?

קח אחריות עליו.

הכל לא יגמר בסליחה.

הכל הולך להשתנות עכשיו. כי נמאס לי.

והכל לא בסדר והכל לא נשכח רק כי אמרת סליחה.

זה שאני סופגת כי ידעתי שאתה צריך אותי, וזה שספגתי כי אני אוהבת אותך זה אחד הדברים היותר מטומטמים לעשות.

נגמר הענבר הזאת. מבינים? נגמר. אני לא הולכת לסלוח רק כי ביקשת סליחה ואחרי 10 דקות התנהגת כאילו לא קרה כלום. ואני לא הולכת לסלוח רק כי אתה לא לוקח אחריות על מה שעשית וחושב שהכל תוקן ברגע שאמרת שלא התכוונת.

המילים נאמרו. הפגיעה נעשתה. והפצע לא יעלם עם סליחה מזדיינת וחיוך.

אתה יכול לשכוח מזה. אני לא. תשרוד.

"אני מקווה שיהיה לך רע כל החיים"

"זונה זה מה שאת."

המילים האלו נכנסו, המילים האלה הרסו את כל הדאגה שלי אלייך, את כל הפעמים שרציתי להיות שם לידך כדי לחבק אותך כשקשה, כשניסיתי לעשות הכל כדי שיהיה לך טוב, היה לי כל כך רע כל פעם ששמעתי שלא טוב לך, שאתה רוצה להכנע. הרגשתי שאני מתמוטטת ביחד איתך, שאנחנו אשכרה עוברים את זה ביחד.

אתה יודע מזה רע? רע זה הדבר הזה, שאני הוצאתי אותך ממנו. רע זה הדבר הזה שנאלצת לחיות איתו כשאני ניסיתי לעזור לך בכל דרך אפשרית להשתקם. זה רע. איחלת לי את זה אחרי כל מה שעשיתי ועברתי בשבילך וכל מה שיש לך להגיד לי על זה זה סליחה? אז ניסיתי לסלוח. אבל יודע מה? אני יותר לא סולחת. לאף אחד. אני לא הולכת לספוג את הכל רק כי אתם חושבים שסליחה פותרת את הכל ואני חושבת שעדיף לשתוק ולספוג.

אתה הבאת את זה על עצמך!!!!!!!! אני הייתי שם תמיד בשבילך. תמיד. כשהיה לך גרוע, כשהיה לך טוב, כל כך פחדתי לאבד אותך כל פעם מחדש, כל פעם שהתקרבת לעוד אנשים התחלתי להלחץ שתשכח ממני. תמיד הייתי שם כדי לגרום לך להרגיש הכי טוב שאפשר. תמיד. וכל פעם מחדש אכזבת. ואז אמרת שאתה מצטער. אבל יודע מה? הפעם זה עבר את הגבול. הפעם אני לא יכולה לסלוח. הפעם אני מבינה שאתה כמו כולם, ושכל ה"אני בחיים לא אפגע בך" שלך לא עבד. ואלה היו כרגיל, רק מילים. מילים שאחרי שאמרת את זה נשכחו. בדיוק כמו הסליחה המזדיינת שלך.

אני ביקשתי שלא תעשה את זה. אני ביקשתי וביקשתי וביקשתי. ושמת על הכל זין אחד גדול כי אתה סומך עליה?!?!?! על הזין שלי שאתה סומך עליה!!!!! אתה לא לבד פה. זה לא רק החיים שלך וזה לא רק מה שאתה רוצה.

קח אחריות על מה שאתה עושה. תעמוד מאחורי זה. אתה לא ילד קטן, אתה עשית את זה ואתה חשבת תוך כדי, אז אל תגיד לי לא שמתי לב ולא חשבתי. כי זאת לא הבעיה שלי. וזה לא הופך את הכל ליותר טוב. וזה לא יגרום לי להגיד "אה אוקיי, אז בוא פשוט נשכח מזה:):):):):):)" כי אני לא הולכת פאקינג לשכוח מזה!!!!!!!!!! כי לא הספקתי לסלוח לך על הבגידה באמון שלי בפעם הראשונה, ואתה כבר עושה משהו שגורם לי לחשוב אם בכלל אפשר להאמין למילים שלך!!!!!! אם מה שאתה אומר שווה משהו!!!!! אז כנראה שלא, כנראה שגם עלייך אני לא יכולה לסמוך. וזה שאתה מצטער לא יגרום להכל להיעלם וזה שאתה מצטער לא הולך לכפר על הכל וזה שאתה מצטער לא יגרום לי לדעת כמה ולסלוח.

הפוסט הזה כתוב לשני אנשים. זה מעורבב אבל העיקר שאני מבינה.

אין יותר הענבר הזאת. מבינים?!?!??! אין!!!! נשבר לי כל כך. ונשבר לי כל כך שהאנשים שהיו הכי קרובים אליי הכי פגעו בי.

ואני לא הולכת לסלוח. כי נמאס לי לסלוח. וזה שאתם מצטערים לא יגרום לי לסלוח.

ואתה צודק, אולי החוק הראשון זה באמת לא לסמוך על אף אחד.

אין לי כח כבר. פשוט אין.