ביום חמישי גשום נולדה ילדה עם שיער אדום כמו אש ועיניים כחולות כמו הים. שני הוריה התבוננו בה בעיניים אדישות, מעט מפוחדות, תוהים מהיכן הגיעה ומה יעשו איתה עכשיו. מקפידים על מרחק של מספר מטרים בין האחד לשני, לעולם לא נוגעים, לעולם לא אוהבים.

שבע שנים אחר כך הילדה הבינה לראשונה שהיא לא מסוגלת להרגיש. זה היה היום השמיני של חנוכה, היא הייתה כבר בכתה א' והילדים הדליקו נרות בחנוכיה. היא נבחרה להדליק את הנר החמישי ובזמן שעשתה את זה, נגעה עם אצבעותיה הדקיקות בלהבה. המורה נבהלה וחטפה את הנר, צעקה עליה שתיזהר, שאלה אם היא בסדר, הביאה לה כוס מים. הילדה הביטה במורה בעיניים אדישות ולא הבינה על מה המהומה. רק כשחזרה הבייתה, גילתה שאצבעותיה מלאות שלפוחיות אדומות ונפוחות. היא פוצצה אותן אחת אחת במחט שמצאה בחדר התפירה של אמה, צופה כמהופנטת במוגלה הצהבהבה שנוזלת מכל אחת מאצבעותיה. היא חשבה לעצמה שבטח הייתה אמורה להרגיש משהו בכל התהליך אבל לא ידעה בדיוק מה היה הדבר הנורא הזה שכולם סביבה פחדו ממנו כל כך. מה זה בעצם "כאב".

בגיל עשר פרצו נערים רעולי פנים לבית הספר ושרפו שלוש חתולות באמצע המגרש לעני כל הילדים. בכי וצרחות השתלטו על כל הרחבה. המורים הנסערים רצו בכל מקום וניסו להכניס את הילדים בחזרה לכותלי בית הספר, בעודם מתקשרים בידיים רועדות למשטרה. הילדה בהתה בחתולות ולא הבינה על מה המהומה. היא הסתכלה מהופנטת על שיערות גופן העולות באש ומתכלות, הריחה את הריח החדש והנורא שעלה באפה, ניסתה לדמיין את עצמות גופן ותהתה אם הן יתכלו באש גם הן. גם אחרי שהכניסו אותה לכתה בכוח היא בהתה בפגרי החתולות מהחלון, היא תהתה למה כולם מפוחדים כל כך והיא רצתה לדעת מה חסר בה שיש בכולם. היה זה באותו היום כשהיא הרגישה לראשונה כוח. היא הרגישה חזקה יותר מכולם שנשברים ובוכים וצועקים ונבהלים. היא הרגישה שיש בה משהו מיוחד.

בשנים שלאחר מכן היא ניסתה למתוח את הגבולות שלה יותר ויותר. גופה הקטן היה מלא בחתכים, שברים וכוויות שלא גרמו לה להניד עפעף. 

היא השיגה חברים ואיבדה חברים באותה מהירות. לא הרגישה דבר כשפגעה בהם ולא הרגישה דבר כשהלכו ועזבו אותה לבד.

היא ראתה אנשים נשברים מלבבות שבורים ואהבה נכזבת והיא אפילו לא ידעה מעולם מהי אהבה. היא שמחה בהתחלה שלא תדע לעולם מהו לב שבור ולא תוכל להראות חולשה שכזאת. אולם ככל שראתה יותר זוגות מסביבה היא הרגישה לראשונה אכזבה על זה שהיא לא יכולה להרגיש. על זה שלעולם לא תוכל לדעת מה זאת אהבה. היא ניסתה לצאת עם גברים רבים, שכבה איתם ללא רגש, אקט טכני שלא עשה לה כלום. היא זרקה אותם לאחר מכן, ראתה את חלקם נשברים ומדוכאים וזה לא עשה לה כלום.

השנים עברו ואיתן התסכול. אביה נפטר ושנתיים אחריו נפטרה גם אמה. בהלוויתה היא עמדה אדישה כתמיד, מתבוננת באבנים המכסות את הקבר הטרי. כולם סביבה בכו והתייפחו והיא אפילו לא הצטערה. היא התבוננה בשמיים ורצתה לצעוק, היא רצתה שמישהו ישמע. היא הרגישה איך החוסרים בגופה

אט אט מרקיבים אותה מבפנים. פתאום היא תהתה מה הטעם בעצם. למה היא מחכה. כשחזרה לביתה היא לקחה סכין מטבח חדה וחתכה. היא לא הרגישה כלום.

כעבור רבע שעה היא כבר לא הייתה.