אני יושבת בחדר בבוקר, כלומר בלילה

מתקפלת בין הברכיים על הכסא, או הכורסה בעצם

ואתה רחוק, או שאולי אתה ממש שם, או פה.

ואני יושבת לבד, כלומר, החדר מלא באנשים

ומבפנים מן זעקה עמומה, תמידית

אני זוכרת שרק לפני כמה דקות, או שעות, או ימים,

הרגשתי רוגע, אמיתי.

אבל לפתע היא נפלה עליי, שוקלת טונות,

שחורה, נוזלת בין כל חלקי גופי וסמיכה, כמו נפט.

ופתאום הזמן מתחיל לנזול לי מבין האצבעות

וכבר אתה מתרחק, אומר שלום או להתראות משהו בסגנון

ואחרי שניה אתה כבר נעלם ומשאיר אחריך ערפל של צפיות ותקוות.

ואני נשארת,

על הכסא או הכורסה שלי,

מקופלת בין הברכיים,

סביבי עשרות אנשים, או אולי אף אחד,

ואני נשארת לבד עם הרצון, או בעצם הצורך העז לחיבוק,

שכמו האהבה שלי, נשאר לא ממומש.