הבוקר כבר מותר לגלות: שעות ספורות לפני נאום בר אילן, אין לנו מושג ממשי מה מתכוון בנימין נתניהו לומר לאומה ולעולם. כן מדינה, לא מדינה, כן פלסטינית או לא פלסטינית. ימים על גבי ימים מנסה התקשורת לפענח את תוכניותיו של נתניהו בהתבסס על קריצות, הנהונים, רמיזות, שיחות הכנה, הערכות של חברי כנסת , מילים, סימני שאלה וחצאי משפטים. ראש הממשלה שומר את נאומו כל כך קרוב לחזה, שחוץ מרשימת יועציו, כותביו וסופריו, ימניים ושמאלנים כאחד – דבר לא דלף ממנו.
ולמרות זאת, דבר אחד טוב בכל זאת קרה במהלך סוף השבוע: הימין הקיצוני הסכים לנצור את נשקו, ולהמשיך את שביתת הנשק עד אחרי הנאום. האגף הימני בליכוד, בעצה אחת עם אנשי מועצת יש"ע ונערי הגבעות באשר הם, החליטו שלא לתקוף (עדיין) את ראש הממשלה. במחווה פוליטית-מדינית נדירה שאין לזלזל בה, החליטו בימין להעניק לנתניהו עוד כמה שעות של חסד, ללחוש לו איומים באוזן, אך לחבק אותו חיבוק אבהי דואג ואוהב – רק שלא תצא לו המדינה הפלסטינית. על כן, התמונות עם הכפייה אומנם בשלוף, אך הן עדיין לא נתלו, וגדודי המדביקים נמים בהמתנה דרוכה בקסרקטין שבשומרון. לפי שעה, בקרב על הסיסמה, הליברלים מצדדי ה"מחזקים את נתניהו", ניצחו את השמרנים חובבי ה"ביבי בוגד".
במערכת הפוליטית מצפים לנאומו של נתניהו משל היה נאום מכונן. במובנים מסויימים כך אכן יהיה: מה שלא יאמר ראש הממשלה, לאן שלא יפנה – מצפות לו צרות. אם יתפתה וינאם בהתאם לדרישות וללחצים המופעלים על ישראל מן הזירה הבינלאומית, ישאלו מדוע המתין עד הלום, יתהו מדוע גרר את ישראל לעימות פומבי מביך עם ארצות הברית ועם הנשיא אובמה, למרות שידע שהנשיא האמריקני מתכוון ביזנס. וזה עוד לפני שציפי חוטובלי בכלל שיגרה את תגובתה על זכותנו ההיסטורית וכו'. מאידך, אם ישאר חבוק בזרועות ה"שותפות הטבעיות" ויתפתל בין ניסוחים מתחכמים שאינם אומרים מאום – זו תהיה תחילתה של תקופה לא פשוטה עבור נתניהו וממשלתו. כך או כך, ראש הממשלה לא ייצא טוב מן הערב הזה, שיהיה נתון כולו לפרשנויות ולחיפוש אחר הניואנסים, אחר המסרים שבין השורות.
אלא אם יחליט לשבור את הכלים, ולבצע פנייה חדה. ראש הממשלה ואנשיו יודעים כי "התקפלות" מול אובמה היא האופציה הפחות כואבת מבחינה ציבורית ובינלאומית. הפרשנויות אומנם יאמרו שהתקפל, אך נאום דרמטי עם סממנים היסטוריים ידחק לקרן זווית את המלעיגים והקטנוניים. נאום בעל משמעויות היסטוריות ישנה את הטון בשיח הציבורי הישראלי, ונתניהו יזכה בעוד כמה חודשים של חסד בדעת הקהל, שברובה, כך על פי סקרים שהתפרסמו לאחרונה, מסוגלת לעכל את נוסחת שתי המדינות.
מבחינה קואליציונית, יאמר נתניהו אשר יאמר – כלל לא בטוח כי יהיו טלטלות בתקופה הקרובה. אם ישאר במקומו, העבודה לא תמהר לצאת. עוד לא. לברק ולחבריו יהיה לא נעים, אבל עם התחושה הזאת הם יודעים לחיות, לפחות בחודשים הקרובים. ואילו אם ימשוך שמאלה בנאומו, ספק אם ראש הממשלה יאבד את השותפות "הטבעיות" שלו. הזמן הקצר שעבר מהבחירות האחרונות פועל לטובתו. אף אחד לא באמת רוצה לנענע את הספינה, ודאי שלא אנשי הימין מהבית היהודי, שבקושי גירדו את אחוז החסימה, וגם לא אביגדור ליברמן. באשר למורדי הליכוד בני זמננו, הם בוודאי לא ישקטו, אך גם הם למדו את לקחי אבותיהם מורדי ההתנתקות. ובכל מקרה, אם הזעזוע בוא יבוא בגלל מהלך מדיני משמעותי – קדימה מתחממת על הקווים, מאותתת בבירור כי היא מוכנה להיכנס למשחק.
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
