אטילה שומפלבי

מסקרן אותי נורא לדעת אם ומתי יבוא היום, שבו מישהו יקבע שגם עיתונאים צריכים לתת את הדין. לא דין כואב, לא דין דם. אפילו סתם דין. דין מצפון, דין אינטגריטי. 

חופש עיתונות זה טוב ויפה, אפילו מאוד, אבל אולי הגיע הזמן, אחרי כך וכך שנות עיתונות עברית חופשית ופרועה, לשים קץ למערביזציה (מלשון wild wild west) של התקשורת הישראלית, לתת קצת ריטלין (סליחה, אודטה) לתינוק המתפרע. הגיע הזמן להרגיע מעט את הדהירה אל הכותרת הבאה, אל הצהוב הבא, אל שידורי האוויר החם שוואקום מאחוריהם. הגיע הזמן לנשום קצת.

האינסטנט-פרס שמתנהל כאן בשנים האחרונות מתחיל לעלות על העצבים. אף אחד לא זוכר, אף אחד לא יודע, אף אחד לא סופר טעויות. אם אמר עיתונאי X, בכתבתו הלא מלומדת מיום זה או אחר, כי יקרה כך או אחרת, ולא קרה – אף אחד לא בא אל העיתונאי בטענות. הוא את הכותרת שלו עשה, וכולם מרוצים. העורך הלך לישון עם כותרת גדולה, הכתב נהנה מאורגזמה מתמשכת על שהזכירו שוב ושוב את שמו, העולם חושב שהוא תותח ובא לציון גועל נפש. ומחר? מחר אותו סיפור. 

אין לתקשורת הישראלית זמן לנשימות סדורות. "המערכת" צריכה את אספקת האדרנלין היומית שלה, הרגעית שלה, ולא משנה מה החומר שיעשה את העבודה. כמו נרקומן שכל סיכויי ההחלמה שלו כבר מאחוריו, דורשת "המערכת" את הכדור שלה, את הפס הלבן המפתה שמונח על השולחן, את המחט בתוך הווריד.

לא משנה מאיפה תבוא השורה, לא משנה ממה מופק החומר. העיקר הריחוף, האורגזמה, הכותרת, המילים הגדולות. הנזק לא מעניין אף אחד. לוקחים את החומר, מסניפים, מרחפים, וסוגדים לאלוהי הכותרת, לאלוהי הכותרות הלא קיימות. סוגדים, יורים, וממשיכים. גם אם לא פוגעים, וגם אם פוגעים והורגים. יורים, ולא בוכים.

העיתונות הפכה, ברובה, לבורדל של מילים, למפעל שריחו רע ותוצרתו קלוקלת. התבשיל היומי נרקח מחומרים מקולקלים, שהוברחו את הגבול מבתי מטבחיים חסרי פיקוח. החוק החדש של העיתונות קובע: מבשר רקוב ומתבליני טעם וריח עשה לך תבשיל, ואף אחד לא ישאל שאלות. אל תתן לקלקול הקיבה, לגועל נפש, לבחילה לבלבל אותך. תריח את התבלין ותמשיך הלאה. מחר בכל מקרה יהיה תבשיל חדש, מקולקל לא פחות, בצבע צהוב ובטעם רע. את אספקת החומרים, הרי, לא ניתן לעצור. כשיש מי שיקנה, יש מי שימכור. הכללים פשוטים.

אבל אותם, את הכללים האלה, צריך לשנות. הם כנראה פשוטים מדי, כי הם הופכים את העיתונות לבורדל, ואת העיתונאים לאלה שעובדים בבורדל. ובמקרה הזה, הכלל של העיתונאי החדש הוא נורא פשוט, והוא תואם את דרישות "המערכת": אם אתה כבר עובד בבורדל, אז לפחות תהיה המאדאם.  

אבל כשאתה לא המאדאם היחיד בסביבה, ורבים מאלה שסביבך בכלל עובדים אצלך, הסיכוי שמשהו טוב יקרה, הולך ופוחת. במקום לעלות, הכל יורד. המחיר יורד, האיכות יורדת, ההנאה נעלמת, הזמן מתקצר. 

רק הסיכוי לנזק ולמחלות - הולך וגדל.