סליחה, אדוני ראש הממשלה, אך השבוע מוכרחים כבר לשאול: מי אתה, מר אולמרט. אני מקווה, אדוני, שתבין את השאלה, את פשרה ואת מקורה. נדרשים אנו לשאול אותה, שכן לעתים איננו יודעים עוד מי אתה, ומה אתה ומה בעצם אתה עושה ומה בעצם אתה אומר.
איננו יודעים עוד מי הוא אהוד אולמרט האמיתי: זה האומר דבר מה, או זה המכחיש את עצמו. זה המצהיר הצהרות בומבסטיות, או זה השוכח אותן אחרי הכותרת הגדולה המצופה. זה המאיים, או זה המתאפק. זה המבטיח, או זה המשכיח. זה היהיר, או זה הרגיש. זה שהבטיח מנהיגות אחרת, או זה שאינו מסוגל לנהל את הקואליציה הסופר-רחבה שלו. זה המסוגל לצאת למלחמה תוך כמה שעות, או זה שאינו מצליח למנות שר רווחה כבר שמונה חודשים. איננו יודעים, אדוני, מה כל זה אומר עליך, ויותר גרוע – מה כל זה אומר לגבינו, לגבי עתידנו.
אנחנו קצת מבולבלים, אדוני. ואנחנו גם קצת מודאגים. איננו יודעים מה עובר עליך בתקופה האחרונה. קודם אמרת שאתה רוצה לעצב את גבולות הקבע ולגמור את הסיפור עם הפלסטינים, ואז האשמת את המציאות שהשתנתה וברחת מתוכניתך שלך. ואז אמרת שאתה לא צריך אג'נדה, ואחר כך החלפת כאלה כמו גרביים. לא מזמן אמרת שהחטופים יכולים לשבת בשבי עוד יום או יומיים, ותיקנת את עצמך כעבור כמה שעות. ואז הלכת ואמרת שיש לנו פצצה במרתף, ושוב תיקנת, אמרת שלא הבינו אותך.
וזה לא הכל: רצית לפטר את שר הביטחון, אבל לא היה לך אומץ. רצית לגרום לנו לחייך, אבל בינתיים אנחנו מקמטים את מצחנו בחשש, שואלים אנה צעדינו. אמרת שיהיה פה כיף, אך בינתיים טילים נופלים עלינו מצפון ומדרום, ילדים נרצחים בבתי הספר שלהם, אנסים מסוכנים מבריזים לשוטרים חמושים, והעניים נהיים יותר עניים.
בקיצור, אדוני, אנחנו לא יודעים מה יהיה איתנו. חבריך הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, אומרים שאתה לא מתרומם. גם יועציך, וחלק מחבריך וקרוביך טוענים שאינם יודעים עוד מה קורה לך. זה לא האהוד שהכרנו, הם אומרים. חבריך הקרובים, אדוני, אומרים שתמיד היית כזה: נמהר, יהיר, נחפז. רק שפעם, הם מספרים, היו כאלה שידעו כיצד לבלום אותך, כיצד למנוע ממך לעשות טעויות מביכות. היום הם אינם. הם שומרים מרחק, או שהורחקו, או שנדחקו לשוליים. כי הלשכה שלך הפכה בעייתית, מסוכסכת, מתלחששת. יש שם מחנות. הירושלמים נגד השרוניסטים. הטובים נגד הרעים. ועד שהם ישלימו ביניהם, אנחנו אוכלים אותה. בגדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
