השבוע, בלי רעש מיותר, עלה על המסכים בקולנוע לב חלק מן העבר הפרטי שלי. פתאום, בלי לעורר יותר מדי מהומות ובלי יותר מדי סקנדלים תקשורתיים, נחתה בישראל יצירה שהחזירה אותי אל ימי ילדותי, ימים שכל בר דעת היה רוצה לשכוח. לא כי ילדותי היתה קשה, וגם לא משום שהיה חסר לחם על שולחננו. למעשה, מבחינה חומרית, היה לי הכל. או לפחות כל מה שהייתי זקוק לו במדינה קומוניסטית. חוץ מדבר אחד, שחסרונו בלט ונתגלה בעיקר כשהתבגרתי כאדם חופשי בישראל.
הסרט הגמרני "חיים של אחרים" הגיע השבוע אל מסכי הקולנוע, ונדמה כי מדובר באחת היצירות הקולנועיות החזקות שראיתי מזה שנים ארוכות. סליחה, לא נדמה. זו אכן אחת היצירות הקולנועיות המרטיטות שראיתי מימיי. בשנה שעברה היה זה "לילה טוב ובהצלחה" שהצליח להוציא אותי משיווי המשקל הנפשי שלי, והשנה עשה את זה הסרט הגמרני המהולל הזה. ארוך הוא, הסרט, אבל מי שרוצה להתמודד באמת עם הפחדים הנסתרים ביותר שלו הכוללים את האימה מפני איבוד החופש והחירות, כדאי שיישב בכסא ויבהה במסך כמה שצריך.
אין ספק: לא מדובר בסרט המומלץ למצביעי קדימה או מפלגת הגמלאים. אזרחים אלה, שבחרו לבזבז את קולם בקלפי על מפלגות וירטואליות, עדיף שידירו רגליהם מן האולם, וימשיכו בנמנום הנעים בעולמם הפנימי המתרוקן. חבל שיבואו עד לבית הקולנוע, ירכשו כרטיס ויניעו ישבניהם בחוסר נחת בכסאות במהלך הסרט. הם הרי ממילא לא יצליחו לסבול את המציאות המוצגת בסרט הכאילו רטרוספקטיבי הזה, והם יתקשו להבין מה רוצים מהם הדמויות, המתארות בדיוק של יצרני ביצי פברז'ה את החיים הבלתי אפשריים במדינה מזרח אירופית של תקופת הקומוניזם.
חיים של אחרים הוא סרט שמחזיר את הצופה אל העבר, אך בעיקר מזהיר אותו מפני העתיד. הוא מצמרר כשחושבים על מה שהיה, אבל מקפיא את הדם כשחושבים על מה שעשוי ועלול להיות. העיסוק המדוקדק ברדיפה האישית אחר נתיני המדינות הקומוניסטיות על ידי שירותי הביטחון מעוררת שוב ושוב שאלות על אודות היכולת של בני האדם לסבול, במשך תקופה ארוכה, את הדיכוי האכזרי ביותר ואת העינוי החונק ביותר. עם הריגתו של אדם קשה להתמודד, וגם עינויים המבוצעים במרתפים אינם חלק מתפריט העינוגים של בן אנוש נורמלי. אבל עינוי פיזי ומוות זמניים הם. גם אם כואב לו לאדם המוות במשך שניה, אחריה הוא אינו חש עוד דבר. וגם אם שטני הוא הכאב שנחוש כשיוציאו לנו ציפורניים ושיניים, עינויים כאלה נגמרים, בין אם במוות ובין אם בדרך אחרת.
אך לחיות במשך עשרות שנים עם הידיעה שאחרים, עלומי שם ופנים, נוטלים ממך את חירותך, את חייך, את מחשבותיך – חיים כאלה ארורים הם. בעולם כזה, כל שתכתוב, כל שתאמר, כל שתחשוב – ישמש נגדך בבית הדין הגבוה לחיסול החופש. לאן שלא תפנה, מיקרופון חבוי ימתין לך בסבלנות, יעביר קולך אל סלילי הקלטה ואל פרוטוקולים שיופנו נגדך בבוא היום כאקדח טעון. והנה, למרות הכל, מאות מיליונים חיו, נרדפים על ידי צללים, והמשיכו בחייהם. סופרים, משוררים, אמנים. כולם ידעו וחשדו, אך מעט מאוד עשו.
"חיים של אחרים" הוא לא רק תיעוד נדיר בדיוקו של מה שהיה ושל הדרכים בהן נהגו שירותי הביטחון במדינות מזרח אירופה להתעלל באזרחיהן, מקטן עד גדול, מאלמוני עד מפורסם. הסרט הזה הוא גם אות אזהרה מפני העתיד ומפני הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לאבד את החופש. הסרט הוא תמרור אזהרה בולט מפני הסכנה הגדולה הטמונה בגבול הדק המפריד בין חופש מוחלט לעבדות נפשית ותרבותית, בין דמוקרטיה משגשגת ופורחת, ובין דמוקטטורה הרסנית שיכולה לחסל כל חלקה טובה במוחו של אדם, להשבית כל ניצוץ של ביקורת ולהרדים את כלבי השמירה.
רוב נתיני מדינות המערב, בהם גם הישראלים, שגדלו במדינות חופשיות, יתקשו להבין על מה המהומה כשיספרו להם על דיקטטורים ש"כל" מה שהם עשו זה רק לחתום על צווים מוזרים. ואחר כך, כל מה שהם עשו, זה רק לצתת בעזרת הצווים החתומים לאזרחים. ואחר כך, הם רק רצו לתחקר אזרחים סוררים, למען ביטחון המדינה כמובן. ואחר כך, הם גם רצו, וגם עשו, והעלימו את מי שצריך, ירו בו או קברו אותו באיזה מרתף, או מכרה או גולאג או מחנה. זה הרי כל כך רחוק, נאמר לעצמנו בביטול, וסיפורים כבר שמענו, ובכלל – למי איכפת מה קורה שם, רחוק כל כך, מרחק כמה שעות טיסה מכאן. למי שי כוח להתעסק עם הבעיות של אחרים, עם החיים של אחרים.
לנו יש את הבעיות שלנו, וחולמים אנו על מנהיג חזק, שייתן לנו את התחושה שיש מישהו שמחזיק את ההגה בידיים, ויודע מה הוא עושה, ועדיף שיעזוב אותנו ואנחנו נעזוב אותו שיעשה ככל העולה על רוחו. רוצים אנו אריקים שרונים, ואיווטים וליברמנים, שמבטיחים עוצמה, ושליטה, ויציבות, ובינתיים – נוכל אנו לנמנם בשקט, ולחשוב שהכל בסדר, בזמן שלוקחים מאיתנו בשקט בשקט את החופש ואת החירות, בזמן שמרדימים אותנו, מוציאים מאיתנו כל יכולת להתלונן ואחר כך גם להתגונן.
"חיים של אחרים", הסרט, הוא יצירה על החיים של כולנו. אני נזכרתי במה שהיה שם, ברומניה, נזכרתי בצ'אושסקו ובאחרים, שידעו כיצד ליטול מן האדם את זכויותיו ואף את חובותיו, אך בעיקר את חייו. וכאן, חובה עלינו לראות את הסרט הזה, רק כדי להבין עד כמה שם יכול להיות כאן, וחיים של אחרים הם בעצם החיים שלנו. חובה עלינו לראות את הסרט, רק כדי להבין מה הוא מנהיג חזק, ומי הם אותם אנשים שאין בילתם, ומה הם מסוגלים לעשות. בשם המדינה, והיציבות השלטונית, והמשטר ומה לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
