אטילה שומפלבי

כבר הרבה שנים שלא היה כאן יום עצמאות ציבורי-תקשורתי כל כך פסימי. מאמר אחר מאמר, טור אחר טור, התחרו הכותבים בעיתונות הישראלית במציאת מילים חריפות ומדכאות לתיאור מצבנו העגום. "זהו הרגע", קבע יאיר לפיד בסוף השבוע ב"ידיעות האחרונות". "זהו הרגע שבו עלינו לעצור, לבחון, לבדוק איך מתחילים מחדש". מאמר המערכת של עיתון "הארץ" מיום שני הלך עם זה אפילו רחוק יותר. "מפח נפש", החליט העיתון לאנשים חושבים. "אכזבה עמוקה וחרדה. אלה היו התחושות הנפוצות שסחפו את הציבור בישראל בשנתה ה-59, ואין טעם להקהות את עוצמתן". גם ב-ynet לא נשארו חייבים. "זו לא המדינה שחלמנו עליה", צעקה הכותרת מפיהם של חיים גורי, אורי אבנרי ואהרון אמיר, מנפילי דור תש"ח, שחוששים לעתידה של המדינה.

דמות של מטומטם אצייר לי במו ידיי אם אנסה להתווכח עם העובדות, שבחלקן עסקתי בהרחבה בכתבות ובטורים שפרסמתי במהלך השנה האחרונה. דמות של מטומטם גדול עוד יותר אקבע לי, אם אומר כי הכל כאן יוצא מן הכלל, ורוד וזוהר, נוצץ ואופטימי. אלא שהמניה-דיפרסיה שהיכתה בחלק גדול מאיתנו אינה מקובלת עליי. גם את קריאות העצירה והבלימה של מר לפיד אני דוחה בהינף יד, וכך גם את הקריאות לפוטשים שלטוניים ולמהפכות אד-הוק. לא לעצור אני רוצה בימים אלה, אלא לדהור קדימה. בשיא הכוח, בשיא האמביציה, בשיא הרצון לרוץ אל העתיד. לא להוריד את המפרשים ולא להשליך עוגן אני רוצה – אלא לנשוף בכל כוחי רוח חזקה במפרשים, ולהניע את הספינה קדימה. כי אין מה לעצור. עצירה לא תתן לנו כלום.

מי שחושב שניתן לבלום, לחשוב, לתכנן ולצייר מפה לחמישים השנים הקרובות – טועה. אין במזרח התיכון ולו פרמטר אחד שאנחנו יכולים לנבא אותו. מי שניסה, נכווה. מי שחזה, טעה. לפרשן את העתיד זה תפקידם של הפרשנים הפוליטיים, אבל איתם לא בונים מדינה. רבותיי, אני אומר, די לקשקשת הבכיינית. הבו לנו פיתרון. ואם אין לכם פיתרון, אל תדרשו מאיתנו לעצור סתם כך באמצע הדרך.

אני לא מוכן לעצור, ולכן אני גם לא רוצה לעסוק במה שעברנו פה בשנה שעברה. דיברנו מספיק על המלחמה, דיברנו מספיק על האבטלה, דיברנו מספיק על הכלכלה. חלקם עלו, חלקם ירדו. כל זה טוב ויפה, או רע ועגום, אבל זה בכלל לא משנה. אם רוצים לדבר באמת, אפשר להזכר פה בחמש שנותיו של אריק שרון, שהרדים אותנו בעמידה עם כל השטיקים והטריקים שבספר, והותיר אחריו אדמה חרוכה, כמעט בכל תחום. אבל גם שרון כבר לא משנה. לא הוא, ולא השנים הבעייתיות בהן הוא היה כאן. הם נמוגו. חלפו. נקברו.

מה שהיה – היה. כעת, נותר לנו להסתכל קדימה, אל העתיד. למצוא נקודת אחיזה חדשה, תקווה חדשה. "תנו לי נקודה אחת בתוך העולם, וארים ממנה את העולם כולו", אמר ארכימדס, ובקשתו נכונה גם היום. רק שלא לנקודה אנו זקוקים, אלא לאתגר חדש. יותר משבעה מיליון ישראלים מחכים היום למטרה חדשה, למשימה חדשה שתקבע את גורלם, את גורלנו. עם שלם ממתין שיבוא מישהו ויאמר לו: עזבו אתכם ממה שהיה. קבלו את הציונות החדשה. רוצו קדימה.

עם כל הכבוד לפולמוס המתנהל בשנים האחרונות סביב שאלת קיומה של הציונות, ארשה לעצמי להיות חד משמעי: הציונות כפי שלמדנו אותה בספרי האזרחות מתה. ואולי טוב שכך. לא עוד עם נולד-מחדש אנחנו, אלא מדינה בת 59, עם הישגים מרשימים לכל הדיעות. לא עוד מדינה חלשה הנדרשת לחסדי העולם כדי להתחמש אנחנו, אלא מעצמה צבאית וכלכלית שעומדת איתן על רגליה, שיודעת לבקר את עצמה, וגם לנקות את עצמה מתחלואיה. לא לשטחים כבושים אנחנו זקוקים, לא לציונות משיחית-מתנחלית, וגם לא לשליטה על עמים אחרים. גם החקלאות כבר מאחורינו. הדברים האלה הם "פאסה", עברו מן העולם. הם כבר לא מעניינים אף אחד. הם מעייפים ומתישים, מבזים ומביכים, גוזלים מכבודנו, העצמי והעולמי. אנחנו זקוקים לציונות חדשה.

כבודנו, מיותר לציין, שוכב פצוע בצידי הדרך. תוצאותיה העלובות של מלחמת לבנון השניה הוסיפו, כמובן, להרחבת הפצע, אבל לא שם נמצאת הבעיה. גם אם היינו "מנצחים" בקיץ שעבר, ספק אם זה היה משנה משהו. עכשיו לא הפסדנו, ואז לא היינו מנצחים. כי אין נצחונות במלחמות מן הסוג הזה, וזה כבר ברור. אלה מלחמות של תדמית, מלחמות של יחסי ציבור. לכן, זה בכלל לא משנה מה תהיה הכותרת בסוף המלחמה. הניצחון הגדול ביותר צריך להיות במניעתה של המלחמה, לא בניצחונה, כשסופרים אנו את מתנו.

אבל נניח שאין לנו ברירה, נניח שלמלחמה צריך להתכונן, וגם לנצח בה. זו הסביבה שבה אנו חיים, זה הג'ונגל שבו אנחנו מנסים לשרוד. אבל את כבודנו הפצוע, השוכב מדמם, נוכל לשקם רק בדרך אחרת, רק אם נהיה זכאים לכבוד. אף אחד בפאריס, בלונדון, או בניו יורק לא יכבד אותנו יותר אם נציג לו בגאווה את נצחוננו על החיזבאללה. למה? כי זה כבר לא מעניין אף אחד. לכולם כבר נמאס לשמוע על המכות שמנחיתים הישראלים האמיצים על אויביהם הנוראיים. אפילו לנו כבר נמאס, אז למה שאחרים ירצו לשמוע?

את כבודנו נוכל לשקם רק אם נחזור להיות מה שהיינו. לא רק מה שהיינו לפני שלושים שנה, או לפני 59 שנה. אנחנו צריכים לחזור למה שהיינו לפני מאתיים שנה, 500 שנה, ואלף שנה. אנחנו צריכים לחזור להיות עם חושב, פורה, עם שלא מפחד לקחת על עצמו אתגרים גדולים, עם שלא מפחד לפרוץ דרך. אנחנו צריכים להיות סוף סוף אור לגויים, מקור גאווה לעצמנו, לתפוצתנו ולידידנו. אנחנו צריכים לחזור לרצות להיות ראשונים, להקדים את כולם, לעורר קנאה, וגם כבוד.

רק אם נגדיר לעצמנו את הציונות החדשה, נוכל להחזיר את כבודנו ואת מקומנו בעולם. רק אם נעיז להצהיר כי הציונות ההיא מתה תחיי הציונות החדשה – נוכל לצאת לדרך מבלי לבלום ומבלי לעצור. בכלים העומדים כבר עתה לרשותנו, נוכל לקבוע לעצמנו משימה חדשה ומטרה חדשה, וזה לא כל כך קשה. זה לא קשה, משום שהציונות החדשה צריכה להיות אוניברסלית. לא עוד ציונות ארץ-ישראלית צרת אופקים, אלא ציונות גלובאלית, ציונות שמשפיעה לא רק על 15 מיליון יהודים באשר הם, אלא על מיליארדים בכל פינה ופינה על פני הגלובוס.

אם נרצה לזכות בכבוד שוב, נצטרך לתת מעצמנו לכולם. 59 שנים אמרנו כי תרומתנו נתונה לעצמנו, אולם הגיע הזמן להתגייס מחדש לרשות האנושות כולה. משימות לא חסרות, אולם בראשן עומדת בעיית האנרגיה העולמית, בעיות של איכות סביבה ובעיית הטרור. את הבעיות האלה צריך לפתור, ומהר. את בעיית הטרור לא נוכל לפתור, שכן לא פתרנו אותה אפילו אצלנו. אבל את מקורות המימון של הטרור אפשר יהיה לייבש אם נפגע, תוך שלוש שנים, בצורה אנושה, במקורות המימון שלו.

הציונות החדשה צריכה להציב לעצמה מטרה: חיסול התלות העולמית בנפט, ושיפור איכות החיים על פני כדור הארץ תוך שלוש שנים. זה קשה? בוודאי שזה קשה, אבל הציונות החדשה יכולה להתמודד עם המשימה. העם היהודי באשר הוא צריך להתגייס למשימה הזאת באופן מיידי, לרוקן את כיסיו למען העתיד. האם חיים סבן, למשל, שתורם מיליוני דולרים לפוליטיקאים בארצות הברית, לא יסכים להתגייס למשימה הקיומית הזאת? האם מר סבן לא יסכים לתרום את מיליוני הדולרים שלו לקרן שתקים הציונות החדשה, כדי לממן את המחקר שיהפוך את הנפט לסתם נוזל שחור? והאם מאות ואלפי יהודים עשירים נוספים, לא יסכימו לתרום בנדיבות לב לאותה קרן, שתגייס את טובי המדענים מכל העולם, ותקצה להם את כל הכלים הדרושים למען מציאת פיתרון לבעיות האקלים האקוטיות? האם לא תוכל מדינת ישראל בת ה-59 להרים את הפרוייקט הזה?

יבואו אחדים ויאמרו כי אני חולם בהקיץ, כי הבעיות של ישראל חשובות יותר. אולי. אולם אני חושב כי את הבעיות המיידיות אנחנו נפתור. למרות הביקורת, הדמוקרטיה הישראלית מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם כאיתנה, מערכת המשפט עושה הכל על מנת לפזר את סירחון השחיתות ובסופו של דבר – אנחנו לומדים מטעותינו. גם אם לאט, אנחנו לומדים, משנים ומשפרים. לא היינו מגיעים לאן שהגענו אם לא היינו מתקנים את שגיאותינו. מדינות ותיקות יותר, באירופה, עשו טעויות רבות הרבה יותר במשך השנים. פעם אחר פעם טעו, ופעם אחר פעם תיקנו – ונעו קדימה. מן ההיבט הזה, מצבנו טוב בהרבה. אך אל לנו להתנחם בצרתם של רבים. 

עלינו לעסוק במשימתנו העיקרית, בהחזרת כבודנו, בחיזוק מעמדנו. אם נמשיך להתבחבש בצרותינו, אם נמשיך לעסוק רק בבעיות הקטנות של שכונתנו – לעולם לא נקבל חזרה את כבודנו. אך אם נפתח עינינו  וראשנו, ונפנה מבט אל העולם כולו – נוכל להתרומם אל-על. תארו לעצמכם שבעה מיליון איש, שבעה מיליון ישראלים, מגוייסים למטרה גדולה אחת. עם קצת תעוזה והרבה דמיון, תוכל הציונות להפוך מחדש לתנועה שתדליק ניצוץ בעיניהם של ישראלים, יהודים ובני אדם באשר הם.

ובואו נודה: מה שחסר לנו יותר מכל, זה הניצוץ הזה, הגאווה הקטנה הזאת שצצה כשאנחנו אומרים למישהו, בגו מתוח: I am ISRAELI.