אטילה שומפלבי

היציאה של הסטודנטים לרחובות, המחאה הסוערת שעקצה לפתע את תל אביב, היא הדבר המרענן ביותר שיכול היה לקרות לנו בתחילתה של שנת השישים למדינה. אולי זה ידעך, ואולי כל זה ייגמר עוד הלילה. אולי מחר כבר ידברו על ההפגנה הזאת במושגים של התפרעות, של התפרצות רגשות בלתי נשלטת ושל ואנדליזם של סטודנטים שמחפשים צרות. אולי. אבל הסטודנטים אמורים לטעת, בלב כל אחד מאזרחי המדינה הזאת, את הידיעה שאפשר. אפשר לצאת לרחוב, אפשר להפריע לתנועה, אפשר להפנות את תשומת הלב התקשורתית והציבורית למאבק. כל מאבק. צריך רק לרצות. צריך רק להרים את התחת מהכורסה, ולצאת לאספלט.  

מי שרצה לראות, ולו לרגע אחד, את הדמוקרטיה במיטבה, היה צריך לעבור הלילה ברחובות מרכז תל אביב. ניידות, שוטרים, מחסומים, סוסים, סטודנטים מיוזעים ועייפים – כל אלה עיצבו מחדש אזורים נרחבים בעיר הזאת, ולו לזמן קצר. הם שינו לרגע את פניה של העיר, החזירו לה את הצבע ללחיים. לא עוד צבע צהבהב או ורדרד של נהנתנות תל אביבית, אלא צבע אדום של דם שזורם לנו בוורידים, צבע אדום של סולידאריות ושותפות גורל, רחמנא ליצלן.

זהו אותו דם אדום שאמור לרתוח לנו בנימים כשדופקים אותנו כל פעם מחדש. זהו אותו דם שאמור לשטוף אותנו בשצף קצף כשבאים לקחת מאיתנו עוד קצת מיסים, להתעלל בנו, לפגוע בזכויותינו, להפריט ולמכור אותנו תמורת עוד חוזה אישי חיוור. זהו אותו דם אדום שאמור להעביר בגופנו את האנרגיות שידפחו אותנו אל הכיכרות, אל ההפגנות ואל המחאות הציבוריות. זהו אותו דם שאמור להזכיר לנו שדם הוא דם, ואדם הוא אדם, ואם דפקו אותו אתמול, ודופקים אותך היום – בטח ידפקו גם אותנו מחר.

קל מדי לברוח במחשבות על מהפכות סוערות אל הגפנות הסטודנטים בפאריס ב- 68'. קל מדי לנסות ולעשות רומנטיזציה זולה להפגנת הסטודנטים הלילה בתל אביב. הקלישאה מתבקשת, כמובן, אבל המציאות רחוקה מלהיות דומה. לו היו הסטודנטים רוצים להוציא את המדינה הזאת מן האדישות, הם היו צריכים להתארגן אחרת. הם היו יכולים לעשות זאת, אך הם בחרו שלא. לו היו רוצים הסטודנטים לזעזע את אמות הסיפין, להבהיר עד כמה מטרתם חשובה להם, הם היו צריכים לשטוף את תל אביב. היום, מחר ומחרתיים.

בינתיים זה לא קרה. הנאיבי שבי קיווה כי כבר הלילה, באופן ספונטני, ינהרו לתל אביב מאות ואלפי כלי רכב עמוסים בסטודנטים, או בסתם צעירים שרוצים לתת כתף למאבק שהוא באמת חשוב. חשבתי שבבאר שבע, ובחיפה, ובירושלים, ובגליל ובנגב, יקומו הסטודנטים מרבצם ויבואו לפה, לתל אביב, כדי לסייע לחבריהם. חשבתי לתומי, שמי שיראה בטלויזיה את הסטודנטים מתל אביב משתלטים לשעה קלה על כמה מרחובותיה המרכזיים של העיר, יחייך, יבין שאפשר - ויבוא. אם לא בשביל ההפגנה עצמה, אז לפחות בשביל החבר'ה או קובץ הסיפורים לנכדים, או סתם כדי לראות את יושבי הבראסרי מוציאים את האף לרגע אל הרחוב כדי להריח את ריח הצמיג שנשרף.

רציתי שאולי, גם אם לשעות בודדות, יבואו לכאן אלפים כדי לטעום את טעם האפשרויות הבלתי מוגבלות של הדמוקרטיה במיטבה. כי היום זה בגלל החינוך, מחר זה יהיה בגלל הלחם או החלב, או האמהות החד הוריות, או הסבתות שלנו, או הנכים שלנו, או התרופות שלנו, או המנהיגים המושחתים והעלובים שלנו. העיקר שנדע שאפשר. העיקר שנדע שיש עם מי להאבק בעת הצורך. 

אם רוצים הסטודנטים להטביע חותם אמיתי, הם צריכים להתעורר, ומהר. היום, ארבעה ימים לפני פרסום מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד, מחאתם הקולנית בתל אביב יכולה להיות הניצוץ שיוציא את הציבור הישראלי מן התרדמת. עם קצת מזל והרבה אומץ לב, מחאתם של הסטונדטים על שכר הלימוד יכולה להפוך תוך ימים ספורים לאבק השריפה שיצית את המחאה הגדולה בתולדות המדינה. כמה ממנהיגי המדינה בטוחים שאף אחד לא יעלה עם קלשונים על קריית הממשלה. ואם יהיה מי שיעלה, הם יגידו לנו שהם כתומים, או שחורים, או ירוקים, או צהובים.

אבל אנחנו לא רוצים כתומים, וגם לא צהובים. וגם לא שחורים. אנחנו רוצים אנשים, בני אדם עם דם אדום, רגיל, זורם. אנחנו רוצים ישראלים רגילים, שבמקום לפהק מול מסקנות וינוגרד ובמקום להניד בראש, יקחו את עצמם ויצאו אל הרחובות. רק כדי להעביר מסר. במקום לחרוק שיניים בשקט ובמקום לומר "ניחא", שייצאו אל הכיכרות, שיבואו לתל אביב, ויאמרו, אם יהיה צורך: מושחתים נמאסתם. עלובים, נמאסתם. פחדנים, נמאסתם.

לסטודנטים הזדמנות נדירה. הם יכולים להרשם בימים הקרובים בספרי ההיסטוריה. אם ישכילו להבין כי משימתם האזרחית אינה קשורה רק לתוצאות משא ומתן כזה או אחר עם משרד האוצר או עם שרת החינוך – הם ייערכו כבר מחר לימים הגדולים שיבואו בשבוע הבא. הם לא צריכים להפיל את הממשלה. הם גם לא צריכים להנחיל טרור. הם רק צריכים לומר שחוץ משכר הלימוד, מעניינת אותם גם המדינה, והם מוכנים להלחם עבורה, ולא רק בלבנון. הם רק צריכים להיות מוכנים לחזור על מה שהם עשו הלילה, פעם ועוד פעם ועוד פעם. לא כדי להפחיד מישהו, אלא כדי להבהיר לכולנו שאם רוצים – אז אפשר.

רק כדי להבהיר, שעוד לא מתנו מבפנים. לא לגמרי.