מכללה ידועה במרכז הארץ. תואר ראשון בתקשורת. סטודנטית, תל אביבית, כבת 22. נראית לא רע בכלל. ראש נאה. ראש ריק. חלול. כלום. רוח פרצים מכל מיני כיוונים.
זה שהמכללות פותחות חוגים לתקשורת, ובתי ספר לתקשורת, ופקולטות לתקשורת - זה כבר לא חדש. זה שסטודנטים שרוצים תואר מוכנים לשלם עשרות אלפי שקלים מעבר לכל הגיון - גם זה לא חדש. מה שריתק אותי הלילה בתל אביב, בבר ידוע במרכז העיר, היא הסטודנטית ע', שלא ידעה מי זה חיים רמון. "אין לי מורה כזה", היא אמרה. "אני לא יודעת מי זה. לא מכירה מורה בשם חיים".
כנראה שמלבד עשרות אלפי שקלים, אין לאדם צורך בכלום. יש לך את הכסף - יש לך את היכולת לרכוש כל מה שאתה רוצה. אפילו תואר. בעיקר פוזה. את ריקנותך לא תשלים. הרי אף אחד לא ידרוש ממך דבר. ממני, בגיל 17, ולא רק ממני - דרשו לפני לא מעט שנים לדעת. ל-ד-ע-ת. העמידו אותי בפני מאות שאלות אמריקניות, ורצו שאסמן בעיגול. רצו שאוכיח שאני יודע. וזה היה צה"ל. במחנה. וגלי צה"ל. ודובר צה"ל.
כדי ללמוד במכללה אתה לא צריך לדעת. אתה לא צריך כלום, חוץ מכסף. בסוף שנה א', אתה יכול לגמור כמו ע', שעושה מבחנים, אבל לא יודעת מי זה חיים רמון. והיא גם לא ידעה כמה דברים נוספים, די בסיסיים. היא ידעה לחייך, כמו עגל בפני שער סגור.
זה לא אומר כלום, כנראה, על החברה הישראלית. אידיוטים וחסרי דעת היו ויהיו. זו טבעה של חברה. יש כאלה שיודעים, ויש כאלה שלא. אבל, מבית ספר לתקשורת, שאמור להכין את הדור הבא של אנשי המדיה על אגפיה השונים, מבית ספר שבו מלמדים עלק התותחים של העיתונות הישראלית - אתה מצפה שילמד את תלמידיו כמה דברים בסיסיים. כמו, למשל, מי הם חברי הכנסת של המדינה הזאת. או השרים. או אנשי התקשורת הבולטים. או הפרסומאים המובילים.
בכל זאת, בית ספר לפאקינג תקשורת. אם לא תדעי מי זה חיים רמון, מה כן תדעי? איך להפעיל מצלמה? מתי תלמדי, כשכבר תשכבי בעבור 4000 שקל על משרת תחקירנית בתוכנית טלויזיה עלובה? כשכבר תהיי חלק מהבראזנ'ה המרקיבה והמתרוקנת הזאת ותרגישי על גג העולם?
אלוהים, כך נראה, מרחם על ילדי הגן, אבל הוא לא מרחם על העיתונות הישראית ז"ל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
