סליחה, אבל משהו מפריע לי בזווית העין בשיח הציבורי-תקשורתי-פוליטי של השבועות האחרונים. כמה מן הפרשנים כותבים לאחרונה על החשש שמשתק את המערכת המדינית וזו הביטחונית, אפרופו פעולה אפשרית ברצועת עזה. בניסוחים כאלה ואחרים, אומרים לנו הפרשנים: במערכת המדינית חוששים מפני פעולה, משום שאי אפשר לדעת כמה חיילים יהרגו בפעולה כזו. ואם כבר מדברים, אז ההערכה היא שהרבה, ולכן – אוי אוי אוי.
אפשר לדון בשאלת נחיצותה ו/או יעילותה של פעולה צבאית נרחבת ברצועת עזה, שנועדה להקטין או לחסל את ירי הקסאמים על שדרות. אפשר גם להתווכח על סיכויי ההצלחה של פעולה כזו. אבל מה שמוזר, זו הנורמה שהשתרשה לה בשנים האחרונות, סביב שאלת מספר הנפגעים בקרב החיילים.
בפעם האחרונה שבדקתי באי אלו מקורות כתובים, חיילים משרתים בצבא על מנת להגן על אזרחי המדינה. ואם להיות בוטה: שומרי הראש של האזרחים הלא חמושים בטנקים הם החיילים שנלחמים בשדה הקרב, ולעתים גם נפגעים, ולעתים גם נהרגים. המשוואה פשוטה, והיא מתקיימת כבר מאות שנים. ככה זה: האזרח משלם, החייל לוחם. ולחימה, באופן לא נעים, יכולה לגרום גם למוות.
אף אחד לא רוצה שחיילים ימותו, ולא על זה הדיון. אבל העובדה שדרג מדיני או צבאי חושש מביצוע פעולה במקום כזה או אחר בגלל שחיילים יכולים למות – העובדה הזו מדאיגה.
אם המנהיגות הישראלית מפקירה את העורף של שדרות בגלל החשש שחיילים יפגעו או ימותו, אנחנו בבעיה, ולו גם פילוסופית. אם הם אומרים שישראל לא יוצאת לפעולה כי אנחנו יודעים שלא נשיג הרבה – בסדר. אבל אם הם לוחשים על אוזני הפרשנים שלא כדאי לצאת לפעולה כי חיילים יכולים להפגע – לדעתי עלינו להתחיל לשאול שאלות על הדרך העקומה שבה אנחנו חושבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
