"אני לא מוכן לראות טלויזיה שמוכנה לתת לי פיתחון פה"
מידי כמה ימים מפציע הוגה דעות כזה או אחר, מכלי תקשורת כזה או אחר, ומתרעם על מבול השידורים החוזרים שמציף את הטלויזיה. צריך לזעוק נגד זה, מציעים הכותבים, ופורסים בפני הקורא המסכן את רשימת השידורים האינסופיים שכבר ראינו כשסבתא של פינוקיו היתה חיה.
קול הזעקה לא יעזור, כי לאף אחד לא איכפת. וגם אם איכפת, זה לא ממש ישנה את המצב. טלויזיה באמת איכותית, הרי, לא נקבל פה בקרוב. אז במקום שידורים חוזרים, ידחפו לנו על מגש של חלודה עוד הפקה ממוחזרת שעברה מן העולם במדינות אחרות לפני לא מעט שנים.
על כן, הפיתרון הוא לא לעשות רעש, לא לזעוק ולא לצעוק. חבל על האנרגיות, חבל על הקול, חבל על ההשקעה. זה הרי לא יעזור. הפיתרון הוא אחר, יותר דראסטי. נכון, אולי לא יהיה קל בהתחלה, אבל אחרי כמה חודשים העולם יראה אחרת לגמרי. ולהם, שם בטלויזיה, זה יכאב הרבה יותר.
לכן, כל מי שנמאס לו כבר לזפזפ בלא תועלת, וכל מי שנמאס לו לראות שוב ושוב את אותן תוכניות חסרות תוכן ופשר, וכל מי שנמאס לו שעובדים עליו בעיניים ובכיס - מוזמן לנתק עצמו מהטלויזיה.
בתחילת החודש הזה מלאו שנתיים מאז שאין לי טלויזיה בבית. מכשיר, זאת אומרת, יש. אבל אני לא מחובר לכלום. נאדה. אפס. אפילו לא לחיים יבין. עומד לו המכשיר ברוב ימות השנה כאבן שאין לה הופכין, עומד ולא מוציא ציוץ. וזה נהדר. כמות הספרים שהספקתי לקרוא מאז, הכפילה או השלישה את עצמה. גם יכולת הריכוז שלי מול חומר כתוב עלתה, וגם הדמיון עובד שעות נוספות. פתאום, אני מצייר לעצמי תמונות בראש, וגם החלומות ציוריים יותר.
כבר הרבה זמן שאני חולם להתחיל מהלך לאומי להתנתקות מהטלויזיה ולהתחברות חזרה אל הספרים, אהוביי. אני לא בטוח שהפעם זה יילך, אבל הנה - אני את שלי אמרתי. בלי טלויזיה, החיים טובים יותר. וכפרפרזה על גאוצ'ו מארקס אומר רק ש"אני לא מוכן לראות טלויזיה שמוכנה לתת לי פיתחון פה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
