כשאנשים לא מעריכים את האהבה שלך אליהם ומזלזלים ברמה שלה, זה גורם לעצמך לחשוק באיזשהו גוליית שיבוא וימעך אתכם, באופן סופי, כי כמה שהלב מתייסר הוא לא הורג.

בכל מקרה, ילדה, את אהבת חיי, אני כלכך אוהבת אותך, את שמנה אבו-דובה ולא אכפת לי מה דעתך על העניין.

צופים או משצ"ים?

היום, ישבתי לי בשיעור (ולשם שינוי נמנעתי מכל מגע עם ואזלין) והאזנתי רב קשב למורה (כלומר ציירתי עין ענקית במרכז המחברת והצצתי לפתקים של הבחור שיושב לידי).

לפתע נכנס ברוך, אחד המורים לשל"ח לכיתה והכריז בקולו העבה: "ילדים!"

כולם הרימו ראשים תמוהים (מה שהזכיר לי את אותה הפעם שהמורה למדעים הכריזה שהיום נעבוד על רבייה, וכולם אשכרה נימנמו על השולחן, וכשהיא חזרה על המשפט בתוספת צמד המילים "של בני אדם" כולם זקפו ראשים משולהבים. ועוד אנחנו ההקבצה הכי גבוהה. שמישהו יירה בי).

בכל מקרה, קולו העבה והטון המרטיט אכן שימש כעזר למספר תלמידים להרים את הראש באופן יציב.

"אני מקריא שמות עכשיו, וכל מי שאני מקריא - שיתייצב היום באחת עשרה ועשרים ב-ט'3!"

הו, וול.

"גיא ונוע", הוא הכריז והרים את הראשים כדי לברר האם אנחנו נוכחים.

אכן היינו נוכחים.

גיא הוא החכם של הכיתה. יש שני גיא: החתיך, הגבוה והחבר של הוונאבי-ערסים, והשני, עם הנקודת חן המעצבנת מעל לפה והכתפיים הרחבות - גיא החרשן, זה שתמיד יודע את התשובות, גם לדברים ההזויים ביותר עלי אדמות (אני מניחה שגם על רבייה של בני אדם).

זה שגיא יהיה מש"ץ, היה ברור כשמש לכל אדם ואדמה בכיתתנו.

זה שאני אתקבל גם היה ברור, אני מן סוג של מישהי שתמיד לוקחים אותה לכל הפעילויות, כי אני ממש מותק (כן, בערך כמו עלה).

הבכל מקרה, בהפסקה ראיתי את תום.

"היי, תום!"

"אוה, היי נוע", הוא חייך. "את משצי"ת? אני מש"ץ!"

לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. "כן! אני משצ"ית!" וחייכתי מאוזן לאוזן.

אח"כ חיפשנו את יערה המקסימה, כדי לברר האם גם היא משצ"ית. לצערינו היא לא.

שאלתי את תום אם גם ניתע משצ"ית, לצערי היא לא.

מי עוד מש"ץ?

הסתבר מאוחר יותר שיש כמה אנשים חביבים שהם משצ"ים. נועה היפה, למשל, שהיא מאוד נחמדה, וחן, התאום הקטן והחביב, וטל, הילדה החרשנית והגבוהה והמסתורית. כל מיני.

בכל מקרה, אחר כך הסתבר הפאק (תמיד יש כזה, כשאת בלונדינית).

הקורס משצ"ים יוצא על המחנה קיץ של הצופים (מחנ"ק. כן, אני יודעת, זה נשמע רע).

אוף.

אוף.

כבר אמרתי אוף?

מאוד מאוד התבאסתי. מה גם שכנראה חלק מהצופיפניקים לא יצאו לקורס הזה כי לא בראש שלהם להפסיד מחנה של סתלבט מוחלט למען מחנה של עבדות פרך.

מה לעשות?

שאלתי את אנשי האומה.

"לכי למשצ"ים, יהיו לך עוד הרבה מחנק"יO!" (אלוהים, כמה ראשי-תיבות, ממש צבא).

"מחנ"ק!"

"קורס משצ"ים!"

"תבריזי באמצע הקורס ותגידי שאת חולה".

"אל תלכי לכלום ותטוסי לתאילנד".

"תקריבי תיש". (אני מניחה שמאיה הייתה בהחלט לא במצב שפוי).

"אני קרפדה". (שוב, מאיה).

"את לא הולכת להפסיד מחנ"ק של כיתה ח', נכון?"

"את לא הולכת לפספס הזדמנות לקורס, נכון?"

אנשים, אתם קרציות!

על כן ובשל כך החלטתי סופית (והפעם סופית!) לשים קץ לחיי.

עצות? מישהו?