אם כן, הספיישל המעפן שהתכוונתי לכתוב ייאלץ להידחות. כמה חבל.

לפני כמה שבועות,  הבלונדינית החביבה (ולא, לא אני),  הג'ינג'י שהיה איתי ב(ושדיי הייתי מאוהבת בו עד מעל לראש מעל לשנה), דיווחו לי ולהילע ולדישה על מסיבה במועדון חדש ואיכותי עם אנשים נחמדים והכל. אני הולכת למלא מסיבות וזה נשמע חדש ומבטיח, ולכן אני כותבת על זה בבלוג - המסיבה הזו, לדעתי, קצת שינתה אותי. שם המועדון: "הקנדלה". מיקום: הו וול, יש הסעות, אז זה הדבר האחרון שמעניין אותי על פני האדמה.

להילה לא הרשו ללכת.

בכל מקרה, כמה ימים שיכנוע לאבא ("אני אסדר את החדר! באמת באמת!") ושוחד לאמא ("את לא תקבלי את הפילינג-גרגירים עד שלא תרשי לי!") והנה מצאתי את עצמי, ברבע לאחת עשרה, בערב-חג שבועות, בחברת אנשים חביבים ו עולה לאוטובוס.

הסלקטור הזכיר קצת את גוליית.

היה לו מבטא ארגנטינאי ושרירים ממש ענקיים והוא היה בגובה שלא יבייש את האייפל בכבודו ובעצמו.

והייתה לו שומה בלחי.

"תיכנסו", הוא צמצם צמד עיניים שחורות לעברי ולעבר דישה, והעביר לי צמרמורת בגוף, כזו שממש גרמה לי להרגיש שהנה אני נכנסת לעליית הגג שבבית המשונה בסרט "הטינה", או משו.

טוב, הבפנוכו היה בעצם חדר גדול עם ריצפת פרקט, בר, במה גבוהה לדיג'יי, במה, ספות בכניסה, שירותים מבעיתים, אורות, ברנשים ונשים, בקיצור: מועדון לכל דבר (וכך תמו הספקות שהעלה הסלקטור).

בהתחלה לא היה לי נעים לרקוד.

"נו, נוע, את רוקדת ממש יפה, את מזיזה כלכך יפה את הגוף שלך! תרקדי!", דישה האיצה בי.

"אני לא יודעת, דיש. תסמונת ה'מה-לכל-הרוחות-יגידו-עליי' חזרה".

דישה נאנחה. "אז תעיפי אותה!"

הו, לה קל לדבר. היא לא טיפשה כמוני.

אח"כ  ו החביבה רקדו לידינו וגם הן התחילו להאיץ בי לשים איבר-מין-גברי על כל הסובבים אותי ולהתחיל לרקוד כמו משוגעת.

בסוף כבר שחכתי מהכל, ובאמת רקדתי, וזה היה כלכך כיף.

אבל לא. אצלי, בחיי המשונים, תמיד יצוצו הפתעות מתי שזה הכי לא מתאים. בדיוק ברגע שבו אני ודישה היפה קיפצנו לקצה השני של החדר, ראיתי את , ועוד כמה ילדות מעשנות.

נזכרתי בל"ג בעומר, שזוער אסרה עליי לעשן, וגם ניתע. למה? כי זה זבל וכו'. אני באמת לא חובבת סיגריות, ועישנתי בחיי, אבל סתם בשביל פוזה או כי היינו חסרות תעסוקה או משו. (גם לא תמיד הייתי עושה  . כמה משעשע).

חוצמזה, הוריי ידעו על זה פעם. הם לא הענישו אותי, מפני שיש ליח הורים יוצאי דופן ומדהימים. הם עשו משהו אחר, שאותו לא אכתוב כאן, במיוחד כי הבטחתי לא לדבר על זה. אני רק אומר: זה דבר מאוד טוב.

"שלא תעזי, בלונדה!" שמעתי את דישה במעורפל.

אבל בכל זאת לקחתי כמה שאכטות.

"לא ידעתי שאתן מעשנות".

"טוב", ציחקקה, "כולנו עושות יציאות. וחוצמזה, לא קבוע, סתם ככה, במסיבות והכל".

"למה לא?" קרצה אליי וחייכה.

"רוצה עוד?" הגישה אליי כמה ניירות-ארוכים-ומקופלים (נו, אני יודעת לזהות סיגריות כשאני רואה כאלה, שמנים) >< ולא עישנתי את כולן. נתתי חלק לברנשים שהכרתי ושחלפו בקירבת מקום.

התחיל להיות מאוחר. אבל אני ודישה ו ו ו וכל שאר הבנות ששהו שם, שהן אגב בנות מאוד , שהייתי שמחה , רקדנו כמו חבורה של פחזניות (טוב, רק אני רקדתי כמו פחזנייה. אבל זה מפני שאני משונה).

כלכך היה כיף פשוט לרקוד, לפעמים אפילו בעיניים עצומות, ולהשתחרר, ולתת לגוף שלי הרמונייה משלו, לראות מארות וצבעים וצלילים כמו שהוא רוצה לראות, ולשם שינוי - לא כמו שהוא רוצה לחשוב שאחרים רואים. (רואים?! אני משונה!)

אפילו עלינו על הבמה מידיי פעם.

ואז, לפתע, כשהייתי כלכך מאושרת וקלילה, והרגשתי איך אני מרחפת על גבן של למות, ראיתי את זה שוב.

האחרים!

האחרים .

למעשה, האחרים כללו את חסר-הטאקט (אלוהים, הייתי איתו ב, ולא הצלחנו להתיידד כמעט. כמה שניסיתי. יום יבוא ואני אכה אותו עם עכבר). וכמו כן, ילד עם  (אל תטעו, חרמניות קטנות, מכוער!) העונה לשם . טוב, זה לא שמו, אבל הבא נכנה אותו כך.

אני לא בטוחה אם הם דיברו עליי., כנראה .

הזה, יום יבוא ואותו עכבר יכה גם בו. נזכרתי בטיול של הצופים, ביום-דרגה.

ישבו כמה ושיחקו שש-בש. הייתי חסרת תעסוקה. כל השוקולד בתיק נגמר, כל השוקולד של האומה נגמר. (ושמישהו יגמול אותי כבר, למען השם). כל דיברו ביניהם, ואני, גוץ קטן וחיוור ובהיר-שיער וטיפש,

אם כן, ישבתי לצד שחייכו אליי והמשיכו במשחק.

אבל - לא! גם המחורבן ישב שם. הוא הסתכל

הרגשתי ממש מוזר. מצאתי את עצמי מביטה לתוך העיניים שלו, מחייכת קלות ואכן מצייתת והולכת משם.

הוא הסתכל עליי במבט שהזכיר, פחות או יותר, משהו כזה: Oo  (שזה, אני חושבת, מביע ביזאר כלשהו).

הוא כנראה ציפה שאני אשב שם ואתווכח איתו כמו בנאדם נורמלי. אבל לא, אני העמדתי פני חיילת ופשוט הלכתי לי משם, מחייכת, כאילו זה עתה שרקו לי בטיילת וצעקו: "יא אללה, !" (שזה דיי שקרה).

בפנים מאוד נעלבתי.

אם כן, הרגשתי דיי נורא. הסתכלתי על , איך שהיא רקדה בחופשיות, והבנתי שכנראה אני לעולם לא אוכל להרשות לעצמי להקשיב רק לעצמי. תמיד אלך שולל אחרי ברנשים אכזריים, שכל יעודם הוא להרחיק בנות חסרות תעסוקה ממשחק השש-בש שלהם.

על אף אחד לא ירכל. ואף אחד לא יתאכזר אליה. (למעשה, ידיד דיי טוב שלה. אפילו יותר מזה).

"היי, נוע, קרה משהו?" אלון התנדב ושאל. (הוא בדיוק רקד איתנו. אבל למען הסדר הטוב, אכנה אותו "בייץ": כיוון שיש לו ראש המזכיר ביצה, כולם קוראים לו "ראש בייץ" או בקיצור המתבקש: "בייץ".)

"לא, לא. הממ... אני צמאה".

"את הולכת לעשן?"

היי, זה עשה רושם של רעיון טוב. למה שלא אלך להשחית שוב את גופי? הרי זה מה שמגיע לי.

דישה ובייץ החליפו מבטים. "נוע?"

כבר התחלתי להתרחק. חיש קל השגתי סיגרייה.

רציתי, כמו כל גופי, לרקוד. אבל פחדתי. כולם עגבניות וסיגריות דולקות . כל הנוכחים כאן ויעשו בדיוק מה שתושבי פאריז עשו לקואזימודו ב"הגיבן מנוטרדאם".

לפתע מספר ברנשים הגיחו מולי.

"מה את עושה?!"

"תעיפי את הזבל הזה ממך, נוע!"

"אל אלוהים - את?!"

נו, למה רק אני מוקפת צדיקים, ול ו מותר לעשות ככל העולה על רוחם בלי שכמה מלאכי-גבריאל יבואו וייתנו להם הרצאות מהודו ועד כוש?!

אחד מהם היה יותר פעיל. שלף את הרעל מידי, זרק על הריצפה ומעך באכזריות.

"נוע, רוצה לדבר? מה קרה? למה התעצבת? מקודם היית כלכך מאושרת, ואת רוקדת כלכך יפה, ואת יפה כלכך, אל תעשי לעצמך את זה".

אלוהים,

בסוף עשיתי ביני לבין עצמי שיחת שיכנוע. חזרתי לרחבת הריקודים ושוב התפרעתי, מ ומ . אני באתי ליהנות, ולרקוד כמו שאני רוקדת. גם אם , אין זה ! אז תעיפו את שלכם מ, חתיכת חסרי-חיים טיפשים. -אחר.

לא, זה לא הכל. אבל ממש לא. מה שקרה אחר כך - היסטוריה היסטרית.

בעת שרקדתי, קלילה וקופצנית, עם דישה, ואלון, אחרי שקיפצתי גם עם ו וכל שאר החבורה ההיא וחזרתי לרקוד איתם, הרגשתי שמישהו לופת את כתפיי הצנומות.

"היי, את, בואי רגע", קול עבה אמר ומייד חשתי כיצד אני נגררת לקיר שקרוב לבימת הדי-ג'יי.

מולי עמד ילד שהגובה שלו היה מושלם יחסית לגובה שלי, יותר גבוה ולא יותר מדיי.

היה לו עור כהה ושיער שחור, חולצה אדומה וניצוץ שובב בעיניים.

הוא היה , אבל נראה מאוד מאוד נחמד (עד כמה שניתן היה לראות, שחושך מוחלט ואורות אדומים וסגולים).

"מה העניינים?"

"המ, הכל, המ, אחלה", חייכתי.

"טוב, איך קוראים לך, ילדה?" (מה שהיה נשמע כאילו הוא שואל ועונה בעצמו, על אף שלא קוראים לי "ילדה").

"נוע".

"היי, נוע. ראיתי איך את רוקדת יפה ואת כוסית ואת נראית ילדה ממש נחמדה. מה דעתך שנשמור על קשר? מה את אומרת?"

"הממ... אייסיקיו?"

הילד ציקצק בלשונו האנושית. "עזבי אותך מאייסיקיו. פלאפון, טלפון"... ומיד הוא שלף פלאפון מכיסו.

"אחלה", ניסיתי , עד כמה שההיפך המושלם יכול , ושלפתי מידו את המכשיר. הקלדתי את המספר.

"תודה", הוא חייך והלך לחבריו. הוא נראה מאושר. היי, גרמתי למישהו להיות מאושר! כדאי שאתחיל לחטוף לאחרים את הפלאפון ולהקליד את המספר שלי לעיתים תכופות יותר.

הו, אני חייבת לטוס. לאח שלי יש מומולדת היום. אנא תאחלו לו מזל טוב, שנייפ וחצי פרעושים!

אוהבת,

נוע. :]

עריכה ה-16.9.07: למה הפוסט כה לא הגיוני ומשונה? כי הוא הפוסט השנוא עליי בבלוג, והוא לא מתאר אותי או את חיי כהוא זה. לא השמדתי לחלוטין, אבל נא לא להזכיר לי את קיומו, תודה. =]